הכל אישי
כפי שהיה בימי ממשל קלינטון, המשבר ביחסי ארה"ב-ישראל איננו בין המדינות, אלא בין המנהיגים. האינטרסים זהים, אבל לאגו חוקים משלו
מנגד, היחסים בין שני המנהיגים גרועים למדי. לא ניתן להפריד מלכתחילה בין הממד האישי לבין הממד המדינתי, ברם ללא הפרדה מעין זו עלול להיווצר רושם מוטעה ומטעה הפוגע בביטחון ישראל קשות. גם אם מאן דהו סבור שבמדינאות אין חשיבות ל"חברות" אישית בין המנהיגים, והמטרה היא השגת האינטרסים החיוניים של כל אחת מהמדינות, הוא כנראה אינו מעמיק ראות.
היות ששני המנהיגים אינם עומדים למשפט כדי למצוא את ה"אשם" ביחסים העכורים, לא נתיימר להיות השופטים הקובעים את "פסק הדין." ננסה לתאר את המציאות כפי שהיא משתקפת לעיני כל. יחסיו של נתניהו עם הממשלים השונים בארצות הברית, הן בקדנציה הראשונה שלו כראש ממשלה והן בקדנציה הנוכחית, הם יחסים מורכבים ביותר. ליבת המשבר היא חוסר האמון המדהים בין נתניהו לנשיאים קלינטון ואובמה.
פרופ' אברהם בן צבי, מומחה לארצות הברית שחקר ופרסם ספר מצוין על היחסים בין המדינות, טוען שבתקופת כהונתו של ממשל קלינטון, יחסי ישראל-ארצות הברית התאפיינו בחשדנות ובספקנות בקרב הממשל האמריקאי כלפי ראש הממשלה. תחושות אלה הלכו וגברו והגיעו להטלת ספק רב במהימנותו ובאמינותו של מר נתניהו, במיוחד בכל הקשור לקידום תהליך השלום.
למרבה הפלא, אז וגם היום, נתניהו נחשד ביצירת בריתות פוליטיות עם המתחרים הפוליטיים של הממשל הדמוקרטי. בעיני הממשלים, כולל ממשל אובמה, פעילותו של מר נתניהו נתפסת כהתערבות בבחירות הפנימיות בארצות הברית. הזעם כלפיו היה, ועודנו, מרכיב עיקרי ביחס הנשיא אליו.
בתקופת קלינטון ננקטו "צעדי ענישה" למיניהם, שהגיעו לשיאם בסירובו של הנשיא להיפגש עם נתניהו. נכון שבמשך הזמן היחסים השתפרו, אך החששות נותרו בעינם. כל אלה לא העיבו על שיתוף הפעולה האסטרטגי הפורה מאוד בין שתי המדינות, ובכל זאת ישראל לא ניזוקה ביטחונית וכלכלית.
ממשל אובמה חווה חוויות דומות. יש בישראל נטייה לראות באובמה אויב מר שמנסה לפגוע באינטרסים הביטחוניים והאסטרטגיים החיוניים. זוהי תפיסה פשטנית שלא עומדת במבחן המציאות. עמדותיו של ראש הממשלה לגיטימיות לחלוטין, גם אם אין לגביהן הסכמה רחבה בישראל או בארצות הברית.
גם שגריר ארצות הברית דן שפירו חזר וטען בראיון בערוץ 2 שישראל רשאית לפעול כראות עיניה. לא תהיה זו הערכה מופרכת אם נטען שרוגזו של ממשל אובמה איננו תולדה של עמדות מנוגדות, אלא של הצהרות פומביות המביכות את הנשיא הנמצא במהלך בחירות.
תחושותיהם
לגיטימי לדרוש מאובמה להציב קווים אדומים באשר לתקיפה צבאית באיראן. זו תהיה הפתעה רבתי אם אובמה ייענה לדרישה זו בפומבי. אלה דברים שחייבים להיעשות בחדרי חדרים. גם בישראל מודים שהסיוע הצבאי האמריקאי בתקופת אובמה הוא ללא אח ורע.
ממשל עוין לא עושה זאת. יש לכימיה האישית בין המנהיגים חשיבות גדולה, במיוחד לנוכח הסכנות האורבות לנו. יחד עם זאת, אסור לדבוק באגו מנופח. האינטרסים זהים. יתכבדו שני המנהיגים להיפגש ללא רעש וצלצולים ולסגור דיל. רק טוב ייצא מכך.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם