מחזיקה את הדמעות
למרות שאנחנו לא הפועל מפיניציה שמייצר זכוכית או קופסאות שימורים - אנחנו מנסים לייצר עיתונות מאוזנת ואמינה. לא פחות חשוב
הלמות הלב, המרפקים שדוחפים קדימה, לתוך עזריאלי, למשרדים של נוחי, הרגליים שדורסות, הקול שבוקע מהגרון של האנשים לידי "אי.די-ביזיון". אלה החברים שלי, זאת תבנית נוף המולדת שלי כבר כל כך הרבה שנים.
אני מרימה את השלט שיש לי ביד ומתחילה לצעוק. כמה שנים אנחנו עושים את זה? מסתכלים מהצד, כותבים על אחרים, מסקרים הפגנות שהן לא שלנו. נלחמים בשביל החייל שנהרג ולא קיבל מצבה, בשביל החולה שצריכה תרופה ואין, בשביל עובדי המפעל בדרום, בצפון. עכשיו אנחנו עומדים בלי זכויות, בלי כסף, תכף בלי עבודה.
מישהו אומר שזה "כמו לבוא ללוויה". מישהו אחר, פעם גם הוא עבד במעריב, אומר ש"בטח יש בזה גם בושה". אבל אין. מישהו אחר צריך להתבייש. לא אנחנו. אנחנו עבדנו. לא גנבנו. כשהייתי בכיתה י' פיטרו את אבא שלי מהעבודה. אבא שלי, פועל, ניצול שואה שבא מהגטו ועבד כל החיים שלו בעבודה קשה. בהתחלה שילמו לו חצי משכורת, אחר כך שליש, אחר כך כלום. אחר כך היה המאבק על הפיצויים.
אבא שלי כל החיים שלו נאבק כדי שלילדים שלו תהיה "תעודה". הוא חשב שתעודה ותואר ומקצוע הם תעודת ביטוח. הוא לא רצה שלילדים שלו יקרה מה שקרה לו. לא חשבתי שהגלגל יסתחרר ויסתובב, מעלה ומטה ואני אמצא את עצמי, בסוף, על אותה משבצת כמו אבא שלי, בדיוק באותו מקום.
נכון, אנחנו לא הפועל מפניציה שעומד ליד התנור מאז שהיה בן שמונה עשרה והיום הוא בן ארבעים. אבל אני עומדת ליד התנור הזה שנקרא מעריב מגיל עשרים. אני לא יחידה.
אנחנו לא מייצרים זכוכית ולא קופסאות שימורים. אנחנו מנסים לעשות עיתונות חופשית, מאוזנת, אמינה. לא פחות חשוב. זה סיפור של פנים ועיניים. המבט של העורך שגידל אותי. יש לו חיוך נבוך. הוא איש גדול ממדים. הוא לא יודע מה עושים, כך נדמה לי מתנועות הגוף שלו. מישהו אחר, צלם ותיק. כמה שנים הוא בעיתון? שלושים, שלושים וחמש שנה? לא יודעת. "יהיה בסדר", הוא אומר. מה יהיה בסדר? איך יהיה בסדר? מתי???
כשצועקים, כשמפגינים, כשקוראים "נוחי שלום - איפה הכסף שלנו היום", כשמביטים בנחשול הענקי הזה שהולך ברגל באמצע ספטמבר על האספלט הרותח - ממעריב לעזריאלי - לא מרגישים כלום. גם לא את הידיים שנהיות כבדות כשמרימים את השלט. זה סוג של ניתוק. לא מאמינים. כשמבט פוגש מבט, זה בא. ואז צריך להחזיק את הדמעות. אנחנו לא נשברים. זה מפגן של כוח. מי שנלחם ככה על הבית שלו לא בא מייאוש. אל תטעו. הוא תמים וטיפש אולי, אבל יש לו תקווה.
נכון, העננה הזאת מרחפת מעל מעריב שנים. כל העיתונות המודפסת במצוקה, אבל האנשים האלה שהלכו אתמול מקרליבך לעזריאלי הם אנשים טובים. שחקני נשמה. הם אנשים שהיו נאמנים למקום
תשכחו מכל מה שאתם חושבים על עיתונאים. לא קומבינות ולא נעליים. שנים אמרתי שמעריב זה כמו קבוצת כדורגל. לא עוזבים גם כשקשה, גם כשבא לך לשרוף את המועדון. דמיינו סיטואציה: אתה בא לבית, אתה נכנס, אתה תולה על הקולב בכניסה את המעיל שלך. זה אביב. בחוץ נעים אבל אתה יודע שתצטרך להישאר שם עד החורף הבא. אתה יודע שכשתצא יהיה גשום וקר, אבל לך יהיה את המעיל שלך. הוא שלך. לא קיבלת אותו מתנה. עבדת קשה בשביל להשיג אותו.
מגיע חורף, אתה צריך לצאת, מגרשים אותך מהבית שלך, אומרים לך, ככה, פשוט, חלק, כמו בפסוק ההוא "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך". והמעיל איננו. אתה מגלה שהקולב ריק. מישהו שסמכת עליו, שעבדת בשבילו, קוראים לזה "בעל הבית", איזה ביטוי מופלא, גנב לך את המעיל. פיצויים ופנסיה, הם הרבה יותר ממעיל גשם. הם הביטחון שלנו. הם העתיד שלנו ושל הילדים שלנו. הם מגיעים לנו על פי חוק. עכשיו חורף וקר בחוץ, ואנחנו, אלפיים עובדים - עירומים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם