הייתי שם, בשבילכם
לא פשוט להפיק כל יום עיתון רווי בחדשות, משמחות ועצובות כאחד. כעת, כשענן אבק מכסה את פנינו, רציתי להודות דווקא לכם, הקוראים
השתייכתי לסיירת של התקשורת הישראלית. מעטים, חדורי מוטיבציה, אידאליסטים. מתרוצצים כדי להביא לכם את הסיפור. היינו העיניים, האוזניים ואפילו האף. ראינו את הקרבות בלבנון, את העצב והתסכול של מפוני גוש קטיף, את אימתם של תושבי איתמר לאחר הטבח, את כאב האמהות שבניהן נספו באסון המסוקים. ראיתי את מבטם של לוחמי השייטת שהמריאו במסוק היסעור כדי להציל את חבריהם באנצרייה, ואחר כך את מבטם מלא הכאב כשנחתו עם גופות חבריהם בבית החולים בנהריה.
הייתי עם תושבי קריית שמונה בימי ההפגזות שלא נגמרו, ליווינו אתכם, תושבי שדרות, ב"עופרת יצוקה", חצינו גבולות עבורכם הקוראים והגענו עד תאילנד, רומניה, טורקיה ובורגס, בכל פעם שהחדשות גררו אותנו לטרגדיות ולאסונות גם מעבר לים. הרגשתי שזו חובתי, זה חלק מהתפקיד.
לא קל להיות עיתונאי. זו לא עבודה זוהרת. היא אפורה, קשה ולעתים מסוכנת. בדרך איבדתי אפילו חבר קרוב, אילן רועה ז"ל, שעלה בשיירה עם מפקד היק"ל לתוככי לבנון ולא חזר. כן, גם אני הייתי בשיירות האלה במסגרת עבודתי במעריב.
במלחמת לבנון השנייה כמעט וסיימתי, יותר מפעם אחת, את החיים במרדף אחר הסיפור, אחר התמונה. מטח טילי קטיושה שירו המחבלים לעבר נהריה תפס אותי ואת הצלם ראובן קסטרו בשטח פתוח.
ענן אבק
לא רק בימי לחימה שירתנו אתכם - גם בימי שלום: הייתי בשער פטמה כשחיילי צה"ל יצאו ממוצב הבופור, הייתי כשנחתמו הסכמי השלום עם ירדן ועם הרשות הפלסטינית.
אבל גם היינו כשראש הממשלה רבין נרצח. נדרשנו, כל הכתבים בעיתון, להתגייס למאמצי הסיקור של ימי האבל הלאומי. והיו גם הפיגועים: קו 18 בית ליד, עפולה, מסעדת "מצא", הפיגוע במגידו ועוד אין-ספור אירועי טרור אחרים. תמיד היינו שם, תמיד הבאנו את התמונות, המראות, הריחות והקולות, בניסיון להמחיש לכם את הדבר הכי קרוב למה שהתרחש. ליווינו את משפחת שליט וסיקרנו את הגעתו של בנם גלעד לאחר חמש שנים בשבי.
בשנים האחרונות אני משמש ככתב הפלילים של מעריב, מביא לכם את הסיפורים מהסמטאות האפלות בחצר האחורית של המדינה, מהמרתפים של חדרי החקירות, ממתקני המשטרה השונים. הביפר עובד אצלי שעות נוספות - גם בלילה וגם ביום,
גם בחג וגם בשבת. רצח בדרום תל אביב, טבח הנערים ב"בר-נוער", שודד סדרתי בשפלה, הטבח של משפחת אושרנקו, המצוד אחר האנס בני סלע, הסגרתו של זאב רוזנשטיין והחיפושים אחר הילדה רוז פיזם. כן, היינו שם עבורכם. זוהי עבודתו של עיתונאי.
אבל לא הייתי שם לבד, הייתי עם הצלמים ועם העורכים מאחור, הגרפיקאים, העורכים הלשוניים, הקלדנים, המפיקים ומזכירות המערכת.
אמרתי שהעבודה במעריב היא בדיוק כמו לשרת בסיירת עילית. כמעט 20 שנה דיווחתי בכל בוקר בעמודי העיתון. אתמול פנתה הנהלת העיתון לבית המשפט וביקשה צו הקפאת הליכים. לא ברור אם אמשיך להיות כאן כדי לדווח את החדשות של מחר, אבל כעת, כשאנחנו נמצאים בצומת דרכים, כשענן אבק מכסה את פנינו ולא מאפשר לנו לראות את העתיד, החלטתי להודות לכם קוראיי, להגיד תודה על כך שאפשרתם לי ולחבריי להביא לכם את החדשות.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם