שלי טעתה, הנה אמרתי
בבחירה של שלי יחימוביץ' לתקוף את נחמיה שטרסלר באולפן שישי על שכרו, היא חמקה מלתת תשובות ענייניות
יחימוביץ', חובת איש ציבור לענות על שאלות עיתונאים צילום: פלאש 90
תזכורת: שטרסלר התעמת עם יחימוביץ' על כך שהיא לא באמת תומכת בעובדים כי אם בוועדים החזקים והמסואבים, ויחימוביץ' טענה בתשובה כי הוא לא מסוגל להבין לליבם של עובדים כי הוא מרוויח משכורות שמנות.
"איך את יודעת כמה אני מרוויח"? שאל שטרסלר. "אני יודעת," היא השיבה. אתמול פרסם שטרסלר מאמר על כך שמדובר בשקר, ושבפועל, ליחימוביץ' אין באמת מושג לגבי גובה משכורתו. היא פשוט בחרה לתקוף אותו אישית במקום לענות לאתגר שהציב בפניה. ליחימוביץ' הוצע, לדבריו, לכתוב מאמר ולהתייחס לסוגייה, אבל היא בחרה שלא. מדוע היא לא עונה?
מחובתו של איש ציבור לענות לשאלות של עיתונאים. אפשר לא להסכים עם עמדתו של שטרסלר, אבל אי אפשר לטעון שהיא לא לגיטימית. הוא לא יצא מהקווים. הוא עיתונאי עם הזכות המלאה לדעה משלו, שאינה דעתה של יחימוביץ.' מציאות כזו של דעות שונות ומנוגדות, מתנגדות ומתקתשות, היא שיוצרת שיח ציבורי שמפרה את הדמוקרטיה.
הבעיה היא שרבים "מודאגים מגורל הדמוקרטיה," אך במקביל, לא מוכנים להראות פתיחות מינימלית לדעה שונה מדעתם. הם לא באמת פתוחים לדיאלוג, הם רוצים למחוק בגסות את כל מי שאינו "משלהם." דעה אחרת תזכה מיד לכינוי "פאשיסטית," "קיצונית," "חזירית," או סתם כזו ששייכת ל"עיתונאי שמרוויח יותר מדי." בהקשר הזה, ממצאי חברת יפעת מראים
שהציבור דווקא מבין את זה, וזה מעודד. הציבור מזהה היטב אדם שמתלהם כדי לחמוק מלענות לעניין.
ובעניין ההתלבטות האישית אם לכתוב את הדברים האלה: לא יצא לי לכתוב הרבה על יחימוביץ,' אבל בפעמים הספורות שכן, חטפתי ריקושטים חסרי תקדים ושלל השמצות אישיות מתומכיה הנאמנים. לכן, אם לא אביע את דעתי, זו תהיה כניעה. אז לכל אלה שמן הסתם ימהרו לטנף גם הפעם: לא משנה הדעה, כל עוד לא מדובר בשקרים, דיבה או הסתה לשמה, מה שמשנה זה איך אתה מביע אותה.
מיום ליום אנחנו הופכים לחברה שבה שיח אמיתי ולגיטימי הופך להיות נחלת העבר, וזה לא מועיל לנו לשום דבר. ואם אתם שואלים את עצמכם - איך זה קורה? התשובה היא שאנשים לא מרגישים שום צורך לענות לעניין, אם אפשר במקום זה סתם לתקוף, לריב, ולהשליך בוץ אחד בשני.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם