שבריריותו של המיתוס המוסלמי
ההפגנות ברחבי העולם המוסלמי בעקבות הסרט על הנביא מוחמד מעידות יותר מכל על אמונה רופפת ואובססיה בלתי פתורה
המהומות המתחוללות בעולם המוסלמי בשבועיים האחרונים בעקבות הסרט על הנביא מוחמד "תמימות המוסלמים" ועדיין מסרבות לדעוך, עוררו את סקרנותי והחלטתי לצפות בקטעים נבחרים ממנו הזמינים ברשת. האמת שמדובר בסרט די מביך. מביך מפני שהסרט רדוד ומגוחך עד כדי לעג לצופה, שלא לדבר על המשחק החובבני, הבעות הפנים הילדותיות והטקסטים השקופים.
אולם מה שמביך בסיפור הזה הרבה יותר מאיכות הסרט, זו העובדה שהוא הצליח לגרום למיליוני מוסלמים ברחבי העולם לשבור את שיגרת יומם ולצאת לרחובות כדי למחות מחאה סוערת כנגד סרט כה מגוחך.
ניתן כמובן לייחס את העניין כולו לדומיננטיות של מרכיב ה"כבוד" בתרבות האסלאם: פגעו בכבוד נביאם של המוסלמים ועל כך אין הם מוכנים להבליג. אני מניח שיש מזרחנים שימהרו לקפוץ על העגלה הזו אך אני מתקשה להשתכנע שזהו הסבר מספק לתופעה.
נדמה לי כי מעבר לסוגיית הכבוד, מדובר במפגינים שפספסו את השיעור שלמדתי מאמי בילדותי. כך, למרות שהם כבר בוגרים בגילם, ילד מטרידן מהשכונה החורץ לשון ומזמר להם: "נה נה נה מוחמד רודף שמלו-ות" מהווה גירוי חזק מספיק כדי להצית את זעמם.
לא רק להצית את זעמם אלא גם לערער את אמונתם הרופפת בלאו הכי. כי אם סיפורו של הנביא מוחמד מהווה מיתוס כה איתן עבור המוסלמי,
אולי מכיוון שאיפשהו בתוככי לבו, אותו מוסלמי מלכתחילה מפקפק באמיתותו של המיתוס עליו מושתתת דתו. זה כמובן מתקבל על הדעת, הרי בכל זאת מדובר ב"מיתוס" – שהרי עצם משמעות המושג די בה כדי ללמד על הספק באמיתותו. אינני מתיימר לדעת למשל אם משה שמע את דבר האלוהים מתוך סנה בוער, אם מרים התעברה מרוח הקודש או אם מוחמד חווה התגלות אלוהית בתוך מערה. בסופו של דבר, מדובר במיתוסים.
אולם כאשר קורה, כמו באירוע של אותו אספסוף מוסלמי ו"מנהיגיו" הטרמפיסטים כאחמדינג'אד ונסראללה, שלספקנות לגבי המיתוס מתלווים מצד אחד מוטיבציה אובססיבית להוכיח שוב ושוב את מהימנותו, ומצד שני אתגר חיצוני בדמותה של תרבות המערב וחופש הביטוי שהיא נושאת עימה, התוצאות ההרסניות לפנינו.
אני לא מדבר רק על קורבנות המהומות הנוכחיות. אני מדבר גם ובעיקר על אותם מוסלמים היוצאים למחות שוב ושוב – אם על קריקטורה בעיתון דני או צרפתי ואם על סרט של יוצרים אמריקאים עלומים, מוסלמים השבויים בתוך המערבולת הפסיכולוגית של אמונה שברירית מלכתחילה ומחסור חמור בהומור עצמי ובשאר רוח.
אותם "מאמינים" חסרים את הכלים להתמודד עם אתגרים חיצוניים כדוגמת תרבויות שונות, רעיונות חדשים וסרקזם. הם יכולים בתגובה ליצור סרטים נגד הנצרות והיהדות או לשרוף את דגלי ארה"ב, גרמניה וישראל ולהניף במקומם את דגלי האסלאם, אך הספקנות תמשיך להתנוסס בלבם ושום שריפה לא תכלה אותה.
המפסידים מהסיפור הזה הם כמובן כולנו אך בראש ובראשונה אותם מפגינים מוסלמים. העולם המוסלמי עובר תהליך ארוך ומייגע של שינוי. המלכוד הפסיכו-פוליטי המתואר מהווה עוד מחסום שיום אחד, כך אני סבור, עתיד להיפרץ. נקווה שהדבר יקרה עוד בדורנו.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם