אפוקליפסה מחר
בישראל הרגילו אותנו להאמין שאסור לדבר על נשק גרעיני. אבל איסור על שקיפות הדיון וטראומת השואה של נתניהו מדרדרים אותנו לתהום
הם הגיעו לתל אביב וכדרכם של היפנים הפגינו עדינות לצד נחישות ושקט. הראשון שדיבר היה מר מיאקה נובו, בן 83, שביום שבו נפלה הפצצה על הירושימה הוא היה בן 16 ונסע ברכבת לבקר את אמו החולה.
זה היה בוקר רגיל לגמרי ב-6 באוגוסט 1945, השעה הייתה שמונה ורבע. פתאום, במפתיע, הוא זוכר, הוארה באור לבן וחזק כל תקרת החשמלית, ונשמע רעש אדיר. אנשים לא הבינו מה הם רואים. אולי ברק, הם חשבו. אולי סערה. בלי לחשוב הרבה הוא קפץ במהירות מהרכבת ורץ. האינסטינקט הזה הציל את חייו. כל מי שנשאר ברכבת מת במקום.
הוא רץ קדימה וראה מבעד לערפל שהשתלט על האזור המון אנשים שרצו מבוהלים לכאן ולשם. בקרבת מקום זרם נהר ורבים מהם פשוט רצו למים הקרים. מבעד לכל המהומה שהייתה שם לפני 67 שנה ישנו פרט אחד שאותו הוא לא מצליח לשכוח.
"ראיתי סביבי אנשים נוזלים", הוא אומר בשקט מצמרר. אין לי מילים לתאר לכם את זה, הוא ממשיך, חוץ מהעובדה שבני אדם נזלו, האיברים שלהם נזלו, הגוף שלהם נזל, איברים מהגוף שלהם נזלו לאדמה. זאת תמונה, הוא אומר, שאי אפשר לשכוח.
גם אין מילים באף שפה לתאר אותה. כי זה מעבר למה שאנחנו מכירים, זה מעבר לאנושי. מר מיאקה כיהן כמזכיר הכללי של פדרציית הארגונים של נפגעי הפצצה הגרעינית בטוקיו ומאז שנות השמונים הוא מסתובב מארץ לארץ בעולם ומספר את עדותו. אחריו סיפר כל אחד מארבעתם איך עברו חייו אחרי הפצצה.
אחד האפקטים הקשים, מעבר למחלות הסרטן, לניתוחים, לבתי החולים, הם סיפרו, היה התופעה שאנשים שנפגעו נשארו כל חייהם בודדים. מכיוון שאף אחד לא ידע להגיד מה התוצאות הגנטיות העתידיות של הפצצה, רבים מאוד מהם בחרו לא להתחתן ולא ללדת ילדים וסיימו את חייהם בבדידות גדולה.
שנים רבות הממשלה היפנית אסרה לדבר על הפצצה, לקבל עליה אינפורמציה ולהבין את המשמעות שלה. רק אחרי שנים התפרסם מידע בנושא, ומאז רבים מהניצולים החלו לתת עדויות של "ניצולי הפצצה הגרעינית בהירושימה ונגסאקי", הפכו להיות אקטיביסטים של ה"מסע הגלובלי הראשון לעולם נקי מנשק גרעיני". את ניצולי הירושימה הזמינה לארץ שרון דולב, שהקימה את התנועה הישראלית נגד הגרעין. לצדה עומד מוסי רז, לשעבר והלוואי גם בעתיד חבר כנסת במרצ.
דולב הייתה יושבת ראש צעירי מרצ ופעילה בארגוני שלום שפעלו גם באו?ם, התחתנה ב-2002 עם ניו זילנדי והיא זוכרת איך כשנחתה שם בפעם הראשונה, השלט הראשון שראתה בשדה התעופה היה "ברוך הבא, הגעת לאזור נקי מטכנולוגיה גרעינית".
בניו זילנד פגשה פעילת שלום שכתבה את הדוקטורט שלה על הגרעין, והבינה שישראל היא הארץ היחידה שבה תנועות השלום לא מוכנות לגעת בנושא הגרעין כי הרגילו אותנו להאמין שפה אסור לדבר על זה. בגלל הפחד של חלק מפעילי השלום בארץ גם הם מאמינים שהגרעין הוא "סלע קיומנו", ואלה שלא מאמינים מפחדים להידחק ל"פינת ואנונו" ולהפוך ללא רלוונטיים.
כשב"גרין פיס" החליטו לפתוח קמפיין נגד נשק גרעיני גם בישראל, דולב הגישה מועמדות והתקבלה. מאז פרויקט הגרעין הוא מרכז חייה.
כששואלים אנשים כיצד נראית בעיני רוחם תמונת סוף העולם, הם מתארים את התמונה של הפטרייה מעל הירושימה ויותר מזה לא רוצים לדעת כלום, אומרת דולב, אבל כן חשוב לדעת איך הישראלים משחקים בתוך המגרש המסוכן הזה כשלושת הקופים: לא רואים, לא שומעים, לא מדברים.
"הבשורות הרעות הן שבכל רגע בעולם נמצאים 2,200 ראשי נפץ גרעיניים שכבר מורכבים על טילים ומוכנים לשיגור", היא אומרת, "וכבר שלוש פעמים כמעט התחילה מלחמה גרעינית בגלל התלהטות או טעות באינפורמציה כמו משבר הטילים בקובה, או דיסאינפורמציה בין רוסיה לארצות הברית. כלומר אנחנו 15 דקות מכליה כל הזמן".
"הבשורה הטובה היא שרק תשע מדינות בעולם מחזיקות בנשק גרעיני. ארצות הברית, רוסיה, סין, אנגליה וצרפת, שהן חמש המדינות שמותר להן על פי האמנה לאי הפצת נשק גרעיני להחזיק בנשק גרעיני, אף על פי שבעיקרון הן אמורות לתת כבר לוח זמנים לפירוזו, וארבע המדינות שפיתחו נשק גרעיני מחוץ לאמנה, שהן צפון קוריאה, הודו, פקיסטן וישראל".
באיראן , אומרת דולב, לא התקבלה החלטה לבנות פצצת גרעין. הגרעין כמו כל נשק אחר להשמדה המונית מנוגד לרוח האיסלאם. אבל איראן הותקפה על ידי עיראק בנשק כימי בשנות השמונים וכמו שאצלנו יש אתוס של שואה, באיראן כל אחד מכיר מישהו שנפגע על ידי נשק כימי, והטענה שלהם היא שהם עושים הכל כדי שתהיה להם יכולת לבנות נשק כזה ביום שיחליטו.
היום המצב הוא כזה: תוקפה של האמנה למזרח תיכון נקי מנשק גרעיני פקע, והמשמעות היא או שחותמים על האמנה מחדש או שעוזבים את שולחן הדיונים, וכל מדינה יכולה לפתח נשק גרעיני. לפני פיזור הייתה החלטה באו"ם להתכנס לעוד ועידה אחת בפינלנד.
ביום חמישי האחרון הכותרת הראשית של "הארץ" הייתה שיו"ר הוועדה לאנרגיה אטומית אמר בוינה שישראל מתנגדת לאמנה של מזרח תיכון נקי מנשק גרעיני. כלומר, היא לא תופיע לוועידה. ואכן כשהמתאם הפיני הגיע לארץ, לא נפגש איתו אף אחד מהדרג המדיני אלא רק מהדרג הביצועי.
אם הוועידה תיכשל, אומרת דולב, מדינות ערב כבר הודיעו שיבדקו מחדש את מדיניות הגרעין שלהן, מה שאומר שהן עתידות לפרוץ במרוץ חימוש גרעיני. לדעת דולב והפעילים בסביבתה, איסור על שיח גלוי, איסור על שקיפות וטראומת השואה של נתניהו מדרדרים אותנו לתהום. נגמר עידן המונופול הגרעיני לישראל במזרח התיכון, ואם לא נתעדכן מול המצב החדש, הפחד מהשואה הקודמת יביא עלינו את השואה הבאה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם