הפעיל את השעון
"שנת ההכרעה", 2012, תחלוף ללא הכרעה, אבל זו הפעם הראשונה שתאריך כמעט מדויק מושמע בפומבי. וזה אינו עניין של מה בכך
אם יימשכו הדברים בקצב הנוכחי, אמר נתניהו, תגיע איראן באביב אל הקו האדום ששרטט - העשרת כמות מספיקה של אורניום ברמה צבאית לייצור פצצה. ובאביב, אם לא יימצא פתרון אחר, מישהו יצטרך לפעול בכוח: העולם, ואם לא העולם, אזי ישראל לבדה. אין דרך אחרת להבין את נאומו של ראש הממשלה, ואין ספק שזה גם מה שהתכוון שכולנו נבין.
אז נכון, בעניין האיראני מועדי הכרעה באים והולכים. הנה, משמעות אחרת של נאום נתניהו היא שאפשרות התקיפה הישראלית לפני הבחירות בארצות הברית ירדה רשמית מן הפרק סופית. היא כבר ירדה לפני כמה שבועות, אם הייתה בכלל קיימת אי פעם מחוץ לתדרוכים של ראש הממשלה ושר הביטחון.
"שנת ההכרעה" 2012 תחלוף ללא הכרעה, עניין סביר כשלעצמו כשמדובר בהחלטה כה דרמטית. אבל זו הפעם הראשונה שתאריך כמעט מדויק מושמע בפומבי, וזה אינו עניין של מה בכך. בשנים האחרונות אנחנו מרבים לשמוע על שעונים. שעון הפרויקט האיראני המתקדם, שעון הישרדותו של המשטר בטהרן, ובחודשים האחרונים בעיקר השעונים השונים בירושלים ובוושינגטון.
אין ויכוח, אומרים המתדרכים השונים, בינינו לבין האמריקאים, לא על מה שקורה ולא על משמעותו. אין ויכוח בינינו לבינם, ולא יכול להיות אחרי נאומו של הנשיא אובמה, על כך שאסור שאיראן תהיה גרעינית. הוויכוח הוא על שעון הפעולה, ומתי הוא מגיע לנקודה שבה מורים למטוסים להמריא. במינוח של מאיר דגן, הוויכוח הוא מתי החרב מתחילה לחתוך בצוואר.
נתניהו ואהוד ברק, עד ששבר בכוח מלא הצדה והתאייד, ניסו לשכנע את כולנו שהשעון מצלצל בימים אלה. עד לפני זמן קצר טען ראש הממשלה בתדרוכים סגורים שחייבים לפעול לפני הבחירות בארצות הברית בנובמבר, כי אחר כך יכבול הנשיא אובמה את ידינו. עכשיו הוא מזיז את השעון לאביב, וזה בסדר גמור. אלא שהפעם עשה זאת בקולו, במילים מפורשות, מעל במת האו"ם.
ומה אם אז ימשיכו האמריקאים לטעון כי הם, שבניגוד לנו, יש בידיהם הכוח לנתץ את הפרויקט האיראני לשנים הרבה ולהסב למשטר בטהרן נזק קטלני, עוד לא רואים קו אדום? גם אז ימריאו המטוסים שלנו? ואם לא, איך יסביר זאת ראש הממשלה, אחרי שמתח את הקו האדום לא רק בחלל אלא גם בזמן? נכון, הציבור יקבל תמיד החלטה שלא לפתוח במלחמה, אבל האם הרטוריקה לא תכבול את ידיו של נתניהו עצמו, עכשיו משהשמיע אותה מעל הבמה הזו?
הנאום עצמו היה בהיר והגיוני. הטיעונים ההיסטוריים היו בנויים היטב; אפילו את השוואת השואה המקוממת לא מתח ראש הממשלה יותר מדי, בניגוד לדרכו. מצד שני, הוא בא אתמול לניו יורק והודיע לנשיא ארצות הברית, שרק לפני יומיים התחייב באו"ם
דבר ממה שאמר אתמול לא אמור לגרום לאובמה, שנכון להיום מסתמן כמנצח בבחירות, לחוש אמון רב יותר או טינה מועטה יותר כלפי ראש ממשלת ישראל. נתניהו הציב לאובמה סוג של אולטימטום בעניין שבו ההבדל בין פעולה מתואמת לבין פעולה ישראלית בניגוד לדעתה של ארה"ב עלול להיות קריטי, לא רק בהשלכות המיידיות אלא במטרה הגדולה והיחידה: למנוע מאיראן להגיע לפצצה, אי פעם.
במדינאות, אמר ברק בראיון "מקבל ההחלטות" שלו, אין חוזים עתידיים. זו הייתה דרכו להסביר מדוע ממשל אובמה מסרב להתחייב שיתקוף את איראן באביב הבא, אם לא תעצור בה עד אז. אתמול הניח בנימין נתניהו חוזה עתידי כזה על השולחן, כולל תאריך פקיעה. זהו השעון הקובע עכשיו, לא רק בירושלים ובוושינגטון, אלא גם בטהרן.
זהו הימור אדיר ביחס לדרך פעולתם של האיראנים והאמריקאים, כי מה יעשו הישראלים - ואם לא יעשו, יצטרך ראש ממשלתם להסביר, או יוצג ככלי ריק - הודיע נתניהו אתמול. צריך רק לקוות שכשנתניהו מניח את ההימור הזה על השולחן הוא יודע בדיוק אילו קלפים הוא מחזיק ביד.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם