הדיון על מעריב הותיר קצת מקום לתקווה
חברי הליכוד לא טרחו להגיע לדיון, גם לא אלה המנופפים בדגל החברתי. הם היו צריכים לבוא לא רק להצלת מעריב, אלא עבור התקשורת כולה
אתמול, לראשונה בחיי, השתתפתי בדיון של ועדה בכנסת לא כעיתונאי המתבונן מהצד והמסקר את האירועים, אלא כבעל עניין, כנציג של עיתון הניצב בפני סכנת סגירה מיידית. היה זה בדיון מיוחד של ועדת הכלכלה אותה זימן יו"ר הוועדה, ח"כ כרמל שאמה הכהן (ליכוד), בניסיון לברר מה עלה בגורל כספי הפיצויים והפנסיה של 2,000 עובדי מעריב, וכדי לראות אם ניתן לעשות משהו כדי להציל את התקשורת הישראלית הנמצאת במשבר עמוק.
באולם "נגב" בכנסת נדחסו עשרות מחבריי לעבודה: עיתונאים, אנשי הפצה, פועלי דפוס ומנהלה. המכנה המשותף לכולם היה הדאגה לבאות. "אצלנו", אמר אחד העובדים, "לא רק שהעתיד אינו מובטח אלא גם העבר".
בשנות ה-80 המדינה כולה ליוותה בהתרגשות את מאבקם של 1,000 פועלי אתא. פיני גרוב, שהנהיג אותם, קרא לכלל ציבור העובדים במשק לגלות סולידריות ואמר: "היום זה אתא, מחר זה אתה".
ברוח דבריו ביקשתי אתמול, בתוקף הסניוריטי, את רשות הדיבור והייתי ראשון הדוברים בדיון בוועדת הכלכלה. דיברתי על המצב הקשה שאליו נקלעה התקשורת הישראלית, כחלק מהמשבר הגלובלי הפוקד את ענף העיתונות המודפסת, זו שהוכתה ללא רחם על ידי הופעת האינטרנט והחינמונים.
ישנם מודלים נוספים בעולם של סיוע ממשלתי לעיתונות הכתובה מתוך הבנת צורכי הדמוקרטיה. אתמול חשבתי לתומי, בעקבות השתיקה המתמשכת של הממשלה בנושא, כי אם בזמנו מאבקם של 1,000 פועלי אתא הצליח לעורר גלי הזדהות של מדינה שלמה, הרי שסכנת סגירתו של מפעל כמו "מעריב", על 2,000 עובדיו, תצליח לעורר עניין ודאגה לפחות בקרב חברי הכנסת החברתיים של הליכוד, אבל התבדיתי.
ח"כ שאמה-הכהן נותר לבד. איש מחברי סיעתו לא טרח להגיע לדיון, גם לא אלה המרבים לנופף בדגל החברתי. הם היו צריכים להגיע לחדר הדיונים כדי לשמוע את זעקתם של עובדי הדפוס וההפצה שמטה לחמם נשבר.
הם היו צריכים לבוא לדיון ולשמוע עדויות על כך שכספי הפיצויים והפנסיה של חלק מהעובדים לא הופרשו במשך השנים, בניגוד לחוק. הם היו צריכים לבוא ולתת יד לא רק להצלת "מעריב", אלא לסייע לתקשורת הכתובה כולה לצלוח בשלום את המשבר הפוקד אותה, שכן ללא עיתונות חופשית ופלורליסטית אין דמוקרטיה אמיתית.
יכול להיות שמבחינתם אין זה מעלה ואין זה מוריד אם כלי תקשורת מרכזי בישראל ייסגר. בסופו של יום הם יישארו עם עיתון הבית "ישראל היום", שהפך למעין ביטאון חצי רשמי של נתניהו וממשלתו. אבל בטווח ארוך זה חשבון מוטעה שכן גם המשך הופעתו של חינמון חסר מודל עסקי וכלכלי כמו "ישראל היום" לא מובטח לעד.
אם לעשות פרפרזה על שירו הידוע של הכומר מרטין נימולר, יוכלו חברי הכנסת של הליכוד לומר בבוא היום: "הם באו וסגרו את מעריב, אבל לא הרמנו קול כי היה לנו את ישראל היום/ הם באו וסגרו את הארץ, אבל לא הרמנו קול כי הארץ הוא עיתון שמאלני/ הם באו וסגרו את גלובס, אבל לא הרמנו קול כי יש לנו את שלדון/ הם באו וסגרו את שלדון, אבל כבר לא נשאר מי שירים קול למעננו".
הדיון אתמול הסתיים ללא תוצאות מעשיות, אבל עם רוח גבית שקיבלנו מוועדת הכלכלה לפחות בכל הנוגע לאבטחת זכויות העובדים.
מבחינתי, כאחד מוותיקי העיתון, "מעריב" אינו רק מקום עבודה, אלא הוא מפעל חיים. גם לנוכח הקשיים אני מקווה ומאמין שבסופו של דבר תימצא הדרך להמשיך ולקיים את המפעל החשוב הזה עם נמרודי, בלי נמרודי, עם דנקנר, בלי דנקנר. אנחנו היינו שם לפניהם, ואני מאוד מקווה שנהיה שם גם אחריהם.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם