איך אומרים ביסלי בערבית
כל אימת שמנסים להדגים את יוקר המחיה בישראל מביאים כדוגמה את מחירי השפל במגזר הערבי. אז אולי נעבור לגדה וזהו
דוגמה נוספת לתיאוריית ההשוואה המופרכת היא השוואת מחירי הדלק בעולם. התוצאות הראו בין השאר שליטר בנזין בישראל עולה כשמונה שקלים, כפול ממחירו בירדן. השוואות אלה, שעלולות לבלבל את היוצרות, מתבצעות כל אימת שענייני יוקר המחיה בישראל תופסים את הכותרות.
כשזה קורה ממהרים להשוות את רמת המחירים המקובלת אצל שכנינו במגזר הערבי או במדינות ערב, אף שבסיס ההשוואה שונה. אם יוקר המחיה כל כך נמוך שם, מדוע שלא נשקול לארוז ולעבור לגדה או למשולש?
אז זהו, שזה לא כל כך פשוט. נכון שמנת פלאפל בתל אביב עולה פי שלושה מאשר בשכם, אבל כנראה שיש לכך סיבה טובה, ואין מדובר אך ורק באיכות גרגרי החומוס. עלויות הייצור בשטחי הפריפריה נמוכים בדרך כלל מאלה שבמרכז הארץ. המדובר בשכר העבודה ובתשלומי הארנונה, המסים (אם אלה באמת משולמים) והמים. גם פערי השיווק נמוכים יותר בפריפריה.
רשתות השיווק והקמעונאים במגזר הערבי, בעידוד היצרנים, מסתפקים במרווח נמוך בהשוואה למקובל במרחב הגיאוגרפי שבין חדרה לגדרה.
סיבה נוספת לפזילה שלנו אל הדשא של השכנים הערבים היא תודעת השירות הנמוכה בישראל. הישראלים מתעלמים מאיכות השירות ומתמקדים בעיקר במחיר וב"דילים". זו תופעה המאפיינת את כל שכבות האוכלוסין, ללא הבדלי מעמד או מין.
לפני מספר חודשים למשל הפיצו חברות כרטיסי האשראי כרטיסי מועדון משודרגים המיועדים לאלפיון העליון. הכרטיס הופך את חייו של המחזיק בו לנוחים בצורה מדהימה. הוא זכאי בין השאר לנצל את שירותי הקונסיירז' ולהזמין כרטיסים למשחקי כדורגל נחשקים, למחזות זמר מבוקשים, ולחלופין לדרוש לאתר רופא מומחה. אלא שלאסונם של חברי האלפיון, התברר שעבור השימוש בכרטיס הם נדרשים לשלם 500 דולר לשנה. לא תודה, הם אומרים, ומתעקשים לא להבין שעל שירות יוצא דופן צריך לשלם.
אבל מה לעשות,
גולן טלקום הבטיחה לנו לפטפט ללא הפסקה, אבל בחודשים הראשונים לפעילותה התברר שהשירות אינו משהו בהשוואה לחברות הסלולר המסורתיות. לישראלי הממוצע יידרשו אולי עוד מספר שנים כדי להפנים את תודעת השירות, כמקובל, למשל, באירופה. עד אז נמשיך "לקנא" בשכנים ולתרגל כיצד אומרים ביסלי בערבית, כדי שנוכל לקנות אצל שכנינו באום אל פחם את השקית במחיר מציאה.