משוואה עם שני נעלמים
המנהיגות הישראלית משדרת במעשיה שהירי הנוכחי לדרום הוא נסבל. בהצהרותיה היא ממשיכה לטעון ההפך. הפער מכרסם בביטחון הלאומי שלנו
הנה, השבוע נורו קרוב ל-60 רקטות על יישובים אזרחיים בשטחה של מדינת ישראל. הירי הזה, שמאז ראשית שנות האלפיים עקר מהצפון לדרום אבל מלווה אותנו כגורם השפעה כבר יותר מ-20 שנה, הוא עובדת חיים ישראלית, שאיש אינו מציע לה היום פתרון רציני, חוץ מהצעות לכבוש את עזה, המושמעות מהמרחק הבטוח של מי שההחלטה לא בידיו.
האמת היא שארגוני הטרור המקיפים את ישראל הצליחו לקבע את המשוואה, שלפיה חופש הפעולה שלנו מעבר לגבול נגזר מחופש הירי שלהם על אזרחים, וגוזר אותו במקביל. הירי השבוע על יישובי הנגב המערבי היה תגובה לתקיפות של חיל האוויר בעזה: לשיטתם של ארגוני הטרור, צה"ל "התחיל" והם הגיבו. בעיני ישראל, כמובן, התקיפות האוויריות היו פעילות מניעתית. כך או כך, שני הצדדים מקיימים את המשוואה בלי להודות בה בפומבי.
מצב היסוד הזה של הביטחון השוטף החל בגבול לבנון בסוף שנות השבעים והתעצם ככל שהמדינות סביב ישראל הפכו חלשות ולא מתפקדות והארגונים התת מדינתיים, השולטים בפועל בשטח אבל לא נוטלים אחריות מלאה לשלום תושביו, הפכו לגורמי הכוח החזקים: אש"ף ואחריו חיזבאללה בלבנון, חמאס בעזה.
מה שמניע אותו הוא מחיר ההפסד השונה של שני הצדדים. הצד החזק והמשגשג, קרי ישראל, רוצה שהסטטוס קוו יישמר, ופועל לא כדי להשיג הכרעה אלא כדי לחזור אליו בהקדם; לצד החלש יש הרבה פחות מה להפסיד, ולכן בכל פעם שהוא חש לחץ הוא יוצר זעזוע.
יצחק רבין הגדיר את מדיניותו בגבול לבנון בשנות התשעים במילים פשוטות: תדאגו שלא יהיו קטיושות. לו ולמפקדי צה"ל היה ברור, שמדיניות כזו מקילה על חיזבאללה ליצור "כללי משחק" נוחים לו: הפעילות הוגבלה להתמודדות בין הצבא לבין לוחמי הגרילה השיעיים בתוך שטח לבנון, ובכל פעם שנוצר מצב משברי - בחיזבאללה או בצד"ל, שאליו הופנה עיקר הלחץ של הארגון - הוכנסו תושבי הצפון למעגל האש על מנת שההסלמה תיצור חזרה לסטטוס קוו.
מבחינת חיזבאללה, כל יום כזה היה ניצחון, כי החלש מעצים את עצמו בכל רגע שבו החזק מתיימר להכריע אותו ואינו מצליח. האמת היא שעוד הרבה לפני הנסיגה מלבנון בשנת 2000, החזק פשוט הפסיק לנסות לנצח.
בעזה הכל קרוב ומיידי יותר. אין רצועת ביטחון, יישובים גדולים בישראל כבר נמצאים בטווח ההולך וגדל של הנשק שבידי הפלסטינים. מנגד, חמאס הוא שלטון של ממש עבור העזתים, אבל עוצמתה של ישראל ובידודה של הרצועה מקילים עליו להתחמק מאחריות לקושי של התושבים.
באופן פרדוקסלי,
אז מה עושים? נדמה שאזלו הרעיונות או המוטיבציה ליישם אותם. הצעות כמו זו שהעלה בעבר אלוף (במיל') עמירם לוין, למדיניות ענישה עקבית, ברורה ולא פרופורציונלית בכל מקרה של ירי, לא נוסו באמת מעולם ונחשבות היום להקצנה לא רצויה. צה"ל איננו שש להיכנס לעזה: גם מי שנחשבו בעבר למי שדחפו לפעילות רבת עוצמה יותר, יואב גלנט כאלוף פיקוד הדרום למשל, עשו זאת מהפוזיציה הנוחה של מי שיודעים שההחלטה אינה בידיהם. נסיגה חד צדדית כבר הייתה, מצור כלכלי נוסה ומתקיים ברמה זו או אחרת עד היום, בידול מהגדה מופעל כל הזמן בשטח.
בניגוד למה שהתרחש בעניין לבנון במחצית השנייה של שנות התשעים, ובעזה בעיקר לאחר ההתנתקות ולפני "עופרת יצוקה", לא עולים הדים של ממש לוויכוח ציבורי או פנים מערכתי.
בלבנון התווכח לוין עם ראש אמ"ן בוגי יעלון, ובנימין נתניהו בקדנציה הקודמת שלו אף הרהר בנסיגה אבל כהרגלו לא הנהיג כך שתבוצע. בעזה, המחיש דווקא "עופרת יצוקה" את חוסר התוחלת של "המבצע הגדול": צה"ל נכנס אליו כמי שכפאו שד, שר הביטחון והרמטכ"ל רק רצו שייגמר, החשש שמא באמת נכבוש את עזה דחף לסיום ללא הסדרה, וההרתעה, אותה פנטזיה שלפיה אם רק נכה את הערבי מספיק חזק הוא יבין, לא החזיקה מעמד אפילו שנה.
צה"ל מתכונן ל"עופרת יצוקה 2", כי צה"ל מתכונן לכל דבר. בפועל יודעים מפקדיו שסכנת ההתלקחות האמיתית היא בצפון, שם יכול להיווצר בן רגע מצב משברי, הדורש התערבות בכוחות גדולים ומחויבות מלאה.
תסתכלו על הכוחות שביצעו את "עופרת יצוקה": מדובר באותן חטיבות חי"ר ושריון שלחמו במלחמת לבנון השנייה ויילחמו בצפון במקרה של הסלמה. אין צבא אחר למשימות האלה.
וכך, המשפט שבו פתחנו הופך למציאות חיים. יש מדינה, ישראל שמה, שבפועל סובלת מדי יום ירי של רקטות על אזרחים בשטחה. הוא אף נחשב בעיני ראשיה, אם לשפוט מהתנהגותם, חמור פחות מחטיפת חייל, דבר שאם יתרחש חס וחלילה ייענה כמעט בוודאות במבצע צבאי גדול, כפי שהיה אחרי חטיפתו של גלעד שליט.
השאלה איננה שאלה של פתרון צבאי אלא של תודעה ומנהיגות. ירי הרקטות הוא המשך של הטרור המופעל נגד ישראל מאז שנות החמישים: אז נענו ההסתננויות בפעולות תגמול, שלרוב נערכו לא נגד המסתננים אלא נגד הצבאות הסדירים של המדינות שמתוך שטחן באו. הפיגועים הגדולים של ראשית העשור הקודם הביאו לכיבוש מחודש של הגדה המערבית רק אחרי שמספר הקורבנות הגיע למאות רבות.
המנהיגות הישראלית משדרת במעשיה שעבורה הירי הנוכחי על הדרום הוא נסבל ולמעשה מהווה את חומת המגן לפעילות הצבאית. בהצהרותיה היא ממשיכה לטעון את ההפך. הפער הזה, בין המציאות היומיומית לפראזות מן העבר, בין העוצמה הפיזית לחוסר היכולת לממש אותה באופן שייצור הכרעה, הפער הזה הוא שמכרסם בביטחון הלאומי שלנו, עוד יותר מנזקן הפיזי או הנפשי של הרקטות.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם