מי יניף את הדגל שלנו?
הירי על תושבי הדרום הפך למצב נסבל עבור כל מי שלא מתגורר שם. קשה לא לחשוב שאילו טיל אחד היה פוגע בתל אביב, ישראל הייתה מגיבה לגמרי אחרת
נפילת רקטות בקיבוץ עין השלושה שבדרום צילום: יהודה לחיאני
מדינת תל אביב כבר לא מתרגשת מהתקפות על הדרום. השגרה הזו כבר אינה תופסת את הכותרות הראשיות במהדורות החדשות. עכשיו יש בחירות לכנסת, שיבוצים במפלגות, מרוץ לנשיאות ארצות הברית, המצב הכלכלי הקשה ועוד. כל אלה מעניינים הרבה יותר. הירי עלינו הוא חדשות ישנות, שחוקות, לא מעניינות.
השגרה הזו שנכפתה עלינו מותירה אותי ורבים מחבריי בתחושה שאנחנו האשמים. אולי לא צעקנו די, אולי היינו צריכים להקים מאהל ברוטשילד או לאזוק את עצמנו מול בית ראש הממשלה.
אבל אנחנו ממשיכים בשגרת חיינו, ולצערי כך גם הממשלה. ארגוני הטרור יודעים לאן לירות כשם שהם יודעים בדיוק כיצד נגיב. הירי הוא שגרה, התגובה הצבאית שלנו היא שגרה, והיא מהווה עבורם מחיר נסבל.
גם היום, לאחר שנים של ירי בלתי פוסק, יישובי הדרום אינם ממוגנים במלואם. טילי "כיפת ברזל" שמצטלמים יפה מאוד בפרסומי דובר צה"ל אינם נותנים את המענה הראוי לנו, החיים 15 שניות מפגיעה. האזעקה שלנו היא הדי פיצוץ הטיל שנחת ולא "הצבע האדום."
קשה לא לחשוב שאילו טיל אחד היה פוגע בתל אביב, ישראל הייתה מגיבה אחרת. הירי עלינו הוא כבר לא איום ביטחוני, הוא ירי נסבל שלא יגרום לאיש בירושלים להסלים את המצב המדיני. זה כנראה לא שווה את המחיר.
בעוד חודשיים ישראל תלך לבחירות. כותרות העיתונים זועקות את הפתרונות של הזרמים השונים למצב הכלכלי
ומספרות על יחסינו עם ארצות הברית. ואני אומר: אל תשכחו אותנו. האם בין המתמודדים יש אחד שלא יקשיב ליועציו האסטרטגיים המפצירים בו לא להתייחס למצבנו כי אנחנו תפוח אדמה לוהט?
האם מבין המתמודדים יש אחד שמסוגל לקבל מנהיגות ולעשות את מה שצריך באמת ולא את מה שהסקרים מורים לו לעשות? האם יש אחד שמסוגל לנתב את הכוחות והאינטרסים הפוליטיים כדי למצוא פתרון אמיתי לירי הבלתי נסבל, גם אם ישלם על כך מחיר פוליטי?
אם יש אחד כזה המסתתר בין הסיסמאות, תיבות המסרים וערימת יועצי התקשורת - יואיל ויצעד קדימה. כי הוא זה שיהיה ראוי לקולות שלנו.
הכותב הוא מועמד לראשות המועצה האזורית אשכול
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם