אין דין, יש דיין
במידה מסוימת הפרק ב"עובדה" על הגרעין האיראני נראה כמו תשדיר תעמולה לאהוד אולמרט. במחשבה שנייה, אילנה דיין באה לברך את ראש הממשלה לשעבר ויצאה מקללת. וגם: חגיגות אובמה בתקשורת
"היבשה תישטף והימים הגדולים ייעטפו בקרח מקוטב עד קוטב. ערי האדם יתפוררו לאבק. רוב רובם של החיים בכוכב יעמדו על סף הכחדה אך על יבלית שתגדל על סלע קירח סמוך לקרחוני הענק של מפרץ מקסיקו, ישב חרק זעיר וינענע במחושיו לעבר קרן שמש יגעה. הוא יהיה הניצול היחיד מבין החיים על כדור הארץ. חתיכת ג'וק מלנכולי".
הרשו לי להוסיף, שאם אכן יקרה הדבר המעציב, וכדור הארץ יפסיד בדרבי עם איראן, הג'וק המלנכולי יוכל לשעשע את עצמו במחשבות על שני הליצנים שנאבקו על הנהגת העולם בחורף 2012. אחד, מורמוני מפלסטיק עם כוונות טובות, והשני, הנבחר, הוא מש"ק ת"ש עם תסביך משיח. אלוהים שמור על אמריקה. היא צריכה את זה. גם אנחנו.
במסכת פסחים בגמרא (דף קי"ג) נאמר: "שלושה שונאים לבני מינם: כלבים, תרנגולים וזונות". אפשר בשקט להכניס לרשימה פוליטיקאים, ואם אתם מתעקשים גם עיתונאים. ההבדל העיקרי בין האחרונים לאלו המקוריים המופיעים בגמרא, נעוץ בטוקבקים. אחרי זונות, תרנגולים וכלבים אין שאריות מוכתמות במרחב הווירטואלי.
צפיתי בלסת שמוטה במשדר "עובדה" על הגרעין האיראני. היה חזק. השמועות, הרחשים והרכילויות שמסתובבים בינינו קיבלו תוקף בסיוע הצנזורית. דומה שאין עוררין על איכות השידור. הביקורת נטועה בשדה הפוליטי. היה מי שטען ולא בלי נימוק, כי אילנה דיין הכינה תשדיר בחירות מהוקצע עבור אהוד אולמרט. אחרים דווקא סברו שנתניהו וברק יוצאים טוב מהתוכנית. אני הרהרתי בשור של פלריס.
במאה השישית לפני הספירה מלך על העיר אקרגס בסיציליה, המלך פלריס. הוא היה סדיסט. וכשאתה סדיסט שהוא גם מלך, האפשרויות שלך כמעט בלתי מוגבלות. למשל, לעשות מבני אדם תבשיל פויקה מזמר. פלריס הזמין מאתונה את פרילוס אמן הפיסול, וזה יצק עבורו בברונזה שור בעל בטן חלולה. קורבנות הוכנסו לבטן השור, ואש הוצתה תחת גחונו. בשעה שהתבשלו, היו צווחותיהם עולות מפי השור כגעיות מעוררות חלחלה. פרילוס עצמו היה הקורבן הראשון של השור שיצר, והאחרון היה המלך פלריס. לטעמי, "עובדה" הייתה השור, הדרג המדיני, הצבאי, המראיינת והצופים עשו סיבוב בתוך השור. העבר והעתיד התערבלו במיקסר של ההיסטוריה לכדי עיסה מבהילה של יחסי דרג מדיני ומבצעי.
נתחיל בפוליטיקה. המועמד אהוד אולמרט מול בנימין נתניהו ואהוד ברק. להערכתי - שהיא כמובן מוטה מתוך תפיסה פוליטית ודעה מוקדמת - גם אם דיין ביקשה כדברי מבקריה, לקדם את מועמדותו של אולמרט ולפגוע בנתניהו וברק, הרי שמכלל התוכנית עולה שכמעשה בלעם, ביקשה לקלל ויצאה מברכת. אני בספק אם זו הייתה כוונתה.
אולמרט לא יוצא טוב מהתוכנית. האיש
אולמרט תוהה כיצד נתניהו "המשיחי" קובע שישראל אמורה לקחת את גורלה בידה. הוא לועג לראש הממשלה, מזכיר בשורת דוגמאות את התלות הישראלית בארצות הברית. אולמרט בעצם קובע שאנחנו וסלים חסרי יכולת להכריע את גורלנו. במידה מסוימת, דבריו לדיין מבהירים מדוע חיכה לבחירת אובמה כדי להחליט על גורלו הפוליטי.
אולמרט הוא וסל. צמית המחכה לסיוע ארטילרי מאובמה כדי לנצח בקרב הפוליטי. אולמרט לא עונה מה יקרה אם ארצות הברית לא תעמוד בדיבורה ואיראן תגיע לפצצה גרעינית. מתי ישראל אמורה לפעול? אחרי מהלומה גרעינית איראנית? לשם מה נוסדה המדינה, אם לא בדיוק עבור רגעים הרי גורל כאלו.
אולמרט איש חכם, הוא מבין ודאי שההליכה על הסף הביאה את ארצות הברית ואירופה להחמיר ולהדק את הסנקציות. ממשלת נתניהו הצליחה לעשות את מה שממשלות אולמרט ושרון כשלו בו. גיוס העולם. זו נקודה שהייתה חסרה בתוכנית "עובדה", באג בנרטיב. אלמלא הלך החילזון על התער, אלמלא המשחק המסוכן, מה שהיה, היה נשאר מה שהיה. עם כל הכבוד לפעולות הג'יימס בונד של המוסד, לפיצוצים המסתוריים, לסוכנים האמיצים,לווירוס המחשב המתוחכם; אלמלא מהלכי השח החשובים שניהלו ברק ונתניהו, העולם לא היה ממוסמר למטרה למנוע פצצת גרעין מאיראן.
ואחרי הכל, ומבעד לערפל האידאולוגי וההעדפה הפוליטית שוודאי גם אני חוטא בה, מהתוכנית "עובדה" עולות שאלות ערכיות שראויות לליבון ודיון.
אם נכונה טענתו של שר הביטחון אהוד ברק כי בתגובה לפקודה לדרוך את הצבא לפעולה, הבהיר הרמטכ"ל אשכנזי שלא קיימת יכולת כזו, מדובר בדאגה כפולה. גם על מגבלות היכולת הצבאית הישראלית וגם על התבונה שבניהול שיח פתוח על הנושא, אלא אם כן כולנו משמשים סוג של סטטיסטים במלחמה הפסיכולוגית שישראל מנהלת.
שאלה קשה עוד יותר כרוכה בתשובתו של הרמטכ"ל אשכנזי להאשמות של ברק. אם אני מבין נכון, אשכנזי מנע בהתנגדותו הנמרצת פעולה ישראלית מיותרת בתירוץ כי דריכת העסק עלולה להסתיים באש. אגב, הניסיון ההיסטורי מלמד על מקרים לכאן ולכאן. לא כל הכנה לפעולה או מלחמה מסתיימת בהכרח בפעולה. לפעמים עצם האיום מסייע.
לא צריך ללכת לדוגמאות דרמטיות כמו משבר הטילים בקובה. דומני, שבספטמבר 1970 נעו כוחות שריון סוריים לסייע לפלסטינים בירדן. ישראל לבקשת ארצות הברית ובריטניה ביצעה גיחות דאווין ברמה ומעל הסורים. זה הספיק. עד כמה שזכור לי מלימודי האזרחות, הדרג הצבאי מכין את הפעולה, הוא יכול להמליץ או להסתייג, אבל בסופו של דבר, הדרג הפוליטי הנבחר מחליט, כן או לא. ואידך זיל גמור.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם