המשפחה התפרקה
"זה כאילו עוקרים לך את הלב", אומר לי עיתונאי אחד, ותיק, קרדיולוג של מילים. היד שלו נשלחת אל בית החזה בתנועת עקירה והעיניים שלו עצובות, הוא מחבק אותי ובוכה. אני מצדיעה לכולכם בגאווה
"כאילו עוקרים לך את הלב", אומר לי עיתונאי אחד, ותיק, קרדיולוג של מילים. היד שלו נשלחת אל בית החזה בתנועת עקירה והעיניים שלו עצובות. הוא מכיר אותי מאז שהייתי בת עשרים. כבר יותר מעשרים שנה. הוא מחבק אותי ובוכה. ואין שמחה ואין הקלה. גם לא למי שנשאר. עשר דקות לפני שאני עולה לקבל את מכתב הפיטורים, ואיתו "מכתב המשך עבודה", אני יושבת ובוכה באוטו.
עשרים שנה מתוך החיים שלי היו בבית הזה כמו שהוא נראה עד אתמול. בפעם הראשונה הגעתי לבית מעריב במדים. חיילת בצה"ל. כמה אנשים עברו במקום הזה מאז. חיים ומתים. לו היה הבניין יכול לדבר אתמול, הוא היה בוכה.
אני נפרדת מהצלם שנסע איתי לכתבה הראשונה; מהמגיהה; מזאת שתקתקה את כל התיאומים של כל הצילומים, וגם אתמול דאגה לעובדים שלה, במקום לעצמה. רק העיניים שלה היו אדומות; מהעורך, שתיקן לי מילה ושינה חיי כתבה שלמה; מהמפיק. אלף פעם קבענו להיפגש לקפה, ולא הספקנו. סיפור רדף סיפור. אף פעם לא היה זמן. מהאיש שעמד לידי בכל ההפגנות. אני נפרדת מאנשים שלא הכרתי עד לפני חודשיים, ועכשיו כל אחד מהם הולך, ולוקח לי מהלב חתיכה.
לא אכפת לי מה תגידו. אני מצדיעה לכולכם. בצער, בגאווה. מעולם לא ראיתי כל
העורך מחזיק לי את שתי הידיים. אני בוכה. הוא בוכה גם. אין שמחה ואין הקלה, כבר כתבתי. מי שהולך ממהר ללכת הביתה. מי שנשאר נשאר לבכות. זאת הלוויה צנועה למה שהיינו. עוד לא חושבים על מה שנהיה. ואין "למה דווקא אני" או "למה לא הוא". מי שהולך שמח בשמחתו של מי שנשאר.
אין-ספור אנשים פוטרו ממעריב בשנים האחרונות. מעולם לא עצרנו לחשוב או לעשות משהו. הצטערנו, אבל זה הכל. בפועל התייחסנו לכל גל פיטורים כזה כמו למטען עודף שנזרק מספינה. משהו קרה לנו בחודשיים האחרונים. השתנינו.
אני יודעת שמה שקרה אתמול בבית מעריב ישאיר בכולנו סימן. נכון, אי אפשר לשקר. קו ברור יימתח מעכשיו בין מי שהלך למי שיישאר. אלה שיקבלו משכורת בחודש הבא ואלה שלא. המילים שלי לא שוות כלום ממחר בבוקר עבור מי שצריך להתייצב בלשכת העבודה.
מכתב פיטורים הוא תמיד פוגע ותמיד מעליב. עדיין, את המסע הזה, שעשינו בחודשיים האחרונים, אף אחד לא ייקח מאיתנו. הוא בלתי נשכח. אלפי כתבות מגזין היה אפשר לכתוב אתמול במסדרונות של מעריב. דרמטיות, טרגיות. אין-ספור צילומים מרגשים. זה היה הסיפור שלנו. בית מעריב כבר לא ייראה כמו שנראה. הפיטורים של אתמול ישאירו בכולנו שריטה. עצב עמוק. תם, אך לא נשלם.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם