דילמת הלגיטימציה
מבצע "עופרת יצוקה" כבר הוכיח שישראל מסוגלת לנצח בקרב, ולהפסיד במערכה. ללא הכנה מתאימה, ההפסד הבא מובטח מראש
לאחר שירי הרקטות נמשך, הוטל על הרצועה סגר. זה הסגר המוזר ביותר בהיסטוריה המודרנית. חמאס וארגוני הלוואי שלו מכריזים על מלחמה ללא הפסקה, יורים רקטות על ריכוזי אוכלוסייה, וישראל, בתגובה, משגרת לרצועה משאיות עמוסות אוכל, וגם דלק כדי לאפשר את המשך ייצור הרקטות.
הפלסטינים היו יכולים לנצל את יציאת ישראל מהרצועה כדי להוכיח לעולם שהם מסוגלים לעשות משהו למען עצמם. פיתוח אנושי, תעשייה, חינוך, רווחה. הרי אין להם בעיה של הון. הוא זורם. פעם מאיראן ופעם מקטאר. אבל הם בחרו בדרך אחרת.
ענף הייצור המרכזי הוא שנאה וקסאמים. גם ההון הבינלאומי ממתין לתושבי הרצועה. לשווא. משום שחמאס מסרב להיענות לא רק לדרישת המינימום של ישראל - הפסקת ירי הרקטות על ריכוזי אוכלוסייה - אלא גם לתנאים המוקדמים של הקוורטט: הפסקת האלימות והכרה בהסכמים קודמים עם ישראל.
זה הרקע. ישראל שיצאה מהרצועה ואינה כובשת אפילו סנטימטר אחד, מול ישות טרוריסטית שמשגרת רקטות על ריכוזי אוכלוסייה. ולמרות זאת, ישראל מנועה מלהגיב. היא יכולה להסתפק רק בתגובות כירורגיות. במקום שהקהילה הבינלאומית וארגוני זכויות האדם יגנו את התוקפנות החמאסית, הם מפנים את הטענות כלפי ישראל.
האבסורד הזה הוא פועל יוצא של דילמת הלגיטימיות. הקמפיין הבינלאומי של גופים כמו "מועצת זכויות האדם" של האו"ם הפך לכלי משחק מרכזי. משום שירי רקטות על גני ילדים וקריאות גלויות להשמדת יהודים אינן זוכות להפגנות גינוי. אין לחמאס בעיה של לגיטימציה. התגובה הישראלית, המוגבלת, המרוסנת, היא זו שמצויה במוקד הגינויים של הקמפיין הבינלאומי.
אלה לא רק ארגוני "זכויות אדם". זו ההצלחה שלהם לשבש את דעת הקהל הבינלאומית תוך כדי הפיכת חסידי הטרור, השנאה וההשמדה ל"קורבנות". ואת התגובה הישראלית ל"תוקפנות". ההצלחה הזו מגיעה לראשי מדינות ידידותיות. הם אינם בעד חמאס, אבל
מדי פעם עולה הטענה שמכיוון שנתניהו נתפס כסרבן מדיני, הוא פגע בלגיטימיות של ישראל בכל הקשור לפעולה נגד שיגור הרקטות. זו טענה בעייתית. אהוד אולמרט, ב-2008, היה המנהיג הישראלי המתון ביותר בתולדות המדינה. הוא הציע לפלסטינים את המקסימום שמנהיג ישראלי היה מסוגל להציע. הוא בוודאי לא נחשב לסרבן ולתוקפן. השיחות עם הפלסטינים התנהלו במלוא עוזן. האווירה הייתה הרבה יותר חיובית. זה לא השפיע על חמאס, הוא רק הגביר את ירי הרקטות. ישראל נאלצה להתגונן ויצאה ל"עופרת יצוקה". ההמשך ידוע.
בחסות "ארגוני זכויות" ומועצת זכויות האדם של האו"ם התנהל אחד הקמפיינים הארסיים ביותר נגד ישראל. המתינות לא סייעה ללגיטימיות. אין זה אומר שישראל צריכה להתעלם מרצועת הביטחון של חמאס. להפך. היא צריכה לנקוט זהירות. אפילו פייסנות. אפילו, למשל, הכרזה חדצדדית על הפסקת אש ל-24 או 48 שעות. ישראל חייבת ללחוץ על הדוושה לפני יציאה למתקפה. שאם לא כן, מתקפה רק תחזק את חמאס. זה כבר קרה פעם אחת. אין צורך בפעם נוספת.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם