כתף קרה לרפואה
האוכלוסייה גדלה והאמצעים השתפרו, אבל מצוקת האשפוז מחמירה. את האצבע המאשימה צריך להפנות לממשלה שמקצצת בתקציב
האצבע המאשימה לממשלה צילום: נאור רהב
ייאמר מיד: אנושיות ויחס מכבד הם דרישות סף גם ממי שסובל מקריסת מערכות גופנית ונפשית. ועדיין, במדינה שמקדמת את הרפואה הפרטית על חשבון הריסותיה של הרפואה הציבורית; שאין בה תקנים, מיטות, תקציב ואין אפילו שר בריאות )!(כבר ארבע שנים, לא הוגן להאשים את הש"ג במקום את מדיניות הממשלה והחלטות האוצר.
"בצר לו, הראני את האדם," נאמר בתפילת הרמב"ם. אבל איך יוכל רופא להיות אדם בתום 36 שעות עבודה רצופות במשמרת מפרכת העוסקת בדיני נפשות, חיים ומוות? איך יוכל מתמחה להיות אדם כשכפות רגליו צורבות מעייפות, הוא מתרוצץ כמו עכבר, כולם כועסים עליו, הוא לא חוקר, לא מספיק להגיע לכנסים ובורח על נפשו מקרובי משפחה מיוסרים? איך אחות שהפכה לחמור עבודה בשכר מינימום יכולה לתפקד על תקן פלורנס נייטינגייל?
בתי החולים הציבוריים מצויים במשבר מתמשך. הציבור בישראל גדל ומזדקן, הרפואה התקדמה, ורק התקנים בבתי החולים נותרו כשהיו: מצומצמים, לא ריאליים, מסכני חיים. אם בעבר התבטאה מצוקת האשפוז הלא אנושית בעיקר בחורף, היום הצפיפות זולגת לכל עונות השנה.
מעט מאוד רופאים ואחיות מטפלים במספר גדול של חולים קשים או בורחים למקצועות פרא-רפואיים מתגמלים ושפויים יותר. מחלקת ההרדמה, הרפואה הפנימית, הטיפול הנמרץ, הפתולוגיה והנפרולוגיה, שם קשה יותר לצמוח לפרקטיקה פרטית, הפכו למקצוע מצוקה. ועדיין בתחילת השנה הודיע האוצר על קיצוץ של 30 מיליון שקל במערכת הבריאות, איום זניח בהתחשב בשישה מיליארד שקלים החסרים שם לאורך זמן.
לפני שנתיים נסגרה המחלקה הפנימית בסורוקה כי מכסת הרופאים שנותרו בה לא הספיקה. באותה תקופה הושבתו חדרי ניתוח במרכז הרפואי בילינסון-השרון עקב מחסור במרדימים, ובנהריה ביקשו מבתי החולים של המרכז סיוע חירום לטיפול בפגייה. "באו מים עד נפש," התריע אז פרופ' אהוד קוקיה, מנהל המרכז הרפואי הדסה. "הגענו לקש. אנחנו כמו הסוס. מבקשים מאיתנו להתייעל ולקצץ ולפטר ולתמרן, וכשאנחנו חותכים בבשר
החי בחירוק שיניים, אומרים לנו: תתייעלו עוד. בסוף הסוס ימות."
בזמן שאתם קוראים את הטור הזה ממתינים עשרות חולים לניתוח רק משום שאינו ניתוח חירום. העומס במחלקות הפנימיות נופל, רוב הזמן, על כתפי רופא אחד. עכשיו נותר רק לחשב כמה זמן לוקח לטפל בחולים מורכבים במקביל למחלקה שלמה. איזו איכות חיים יש לרופא במקרה כזה? אפס! איזו יכולת יש לו להעניק רפואה טובה? שום כלום. רמת השחיקה אדירה, ובסופו של דבר הוא מצביע ברגליים ומדיר את רגליו מהמקצוע.
והמקצוע נפלא. מסעיר. מלא רגש. יש בו קשת שלמה של מחקר, נתינה, ערכים וסקרנות. רופא בעידן המודרני מסוגל לשנות גורלות, למחות זיעת כאב ממצח גוסס, להפסיק צריחת ייסורים של ילד, לרפא סרטן, למנוע התקף לב. רק שאי אפשר בשום פנים לממש את יכולותיו בלי תקציב, מיטה, תקנים או לפחות שר בריאות במשרה מלאה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם