איפוק הוא חולשה
ישראל צריכה להשתמש בכל הכלים, ממניעת אספקה ועד הפגזה לא כירורגית, כדי להפעיל לחץ על עזה למרות המחיר הבינלאומי
ההסלמה בדרום, להשתמש בכל האמצעים צילום: אדי ישראל
בעצם זוהי השאלה הישנה-נושנה עוד מימי ערפאת והטרור: האם הוא רוצה אבל לא יכול או שהוא יכול אבל לא רוצה. והאמת היא שכאז כן היום, זה ויכוח סרק. כבר בטירונות לימדו אותנו שהמרחק בין לא יכול ולא רוצה שואף לאפס. העובדה היא שאיסמעיל הנייה לא בולם את הירי, ואין זה משנה אם זה מפני שהתוקפנות השתלטה על הארגון שלו מבחוץ או מבפנים. כך או כך, הוא אחראי למתרחש. כך או כך, ישראל לא יכולה להרשות למצב הזה להימשך.
ממשלת נתניהו התפארה, ודי בצדק, בשקט הביטחוני היחסי שהשיגה בשנות כהונתה. השקט הזה לא נולד מיחסי אהבה וידידות בינה ובין חמאס, אלא מהבנה בצד השני של הגדר שהממשלה הזו לא תעבור בשתיקה על ירי לתוך ישראל ולא תתפתה כקודמתה להבליג על התגרויות קלות כדי לשמור על השקט. דרכן של התגרויות שנשארות ללא תגובה, כך לימד אותנו ראש הממשלה נתניהו, שהן הולכות ומסלימות ומותחות יותר ויותר את גבולות האיפוק, עד שמצב הכמעט-מלחמה הופך להיות המציאות של חיי השגרה.
סיסמת ה"איפוק הוא כוח" שטבע אריאל שרון בימי הדמים של טרור המתאבדים הוכחה כבר אז כסיסמה מוטעית שרק מסלימה ומחריפה את הטרור ואת שפיכות הדמים. האיפוק וההבלגה אינם כוח אלא חולשה. קל להיתפס לאשליה ש"טפטוף" של שניים-שלושה טילים בשבוע הוא מטרד קטן שעדיף לא להגיב עליו, ובכך "לשלוט בגובה הלהבות." אבל אשליה היא תמיד חולשה ולא כוח.
יש לישראל מגוון גדול של כלים ואפשרויות להפעיל לחץ כבד וכואב על השלטון ברצועת עזה, החל במניעת אספקה חיונית וכלה בהפגזה לא כירורגית ולא ג'נטלמנית של עין תחת עין. אכן, לשימוש בכל אחד מן הכלים הללו יש מחיר בינלאומי.
העולם לא רוצה לראות את ישראל משתמשת
בהם, והם יגררו גינויים ומחאות של כל מיני צדיקים שילדיהם לא רצים למקלטים בשדרות ובאשקלון. אבל אין ארוחות חינם. לישראל אין ברירה אלא לשלם את המחיר הבינלאומי ולחזור למצב שבו היא מגיבה תגובה נחושה וכואבת על כל קסאם וכל "טפטוף."
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם