בחזרה למנטליות גלותית
בתהליך מרתק ומדכא הפכנו מחברה אמיצה, מפוכחת ומובילה, למדינה משותקת שמנסה להסביר למה חייבים להמשיך לספוג עוד מהלומות ולהבליג עליהן
כבר בימי השואה קיבל המושג "אתה בחרתנו" משמעות חדשה וטרגית. נתן אלתרמן לא יכול היה שלא להתפלץ מול הבחירה המוזרה בעם הסגולה, ובשיר "מכל העמים" כתב כך: "כי אתה בחרתנו מכל העמים, מנורווגים, מצ'כים, מבריטים. ובצעוד ילדינו אלי גרדומים, ילדים יהודים, ילדים חכמים, הם יודעים כי דמם לא נחשב בדמים".
אלא שהזעקה של אלתרמן על הבחירה בעם הסגולה להישחט הופנתה כלפי העולם, כלפי אלוהים, רק לא כלפינו עצמנו. והתשובה שמצא העם הזה לבחירה הרצחנית בו הייתה הקוממיות הלאומית וראשית לכול - ההשתחררות מהמנטליות הגלותית.
והנה, בתהליך מרתק ומדכא הפכנו את הסגולה לכזו שלא תעלה על הדעת באף חברה ועם - חזרנו לחידלון של הגלות. מחברה אמיצה, מפוכחת ומובילה הגענו לשיתוק. ככל שהתחזקנו יותר פיזית, כך איבדנו את הביטחון העצמי. מנהיגינו לא מפסיקים להצהיר הצהרות קוממיות, אבל לא מעזים לעשות את מה שכל ראש שבט היה עושה כבר מזמן.
כמו בכל תסמונת פסיכולוגית משתקת, הסירוס וקשירת הידיים באים גם אצלנו מבפנים. זה התחיל בביקורת פנימית מרעילה על ההישגים של 48' ו-67'. זה המשיך בטענה שאנחנו מתגרים באומות העולם ואלו יתנקמו בנו, ובאיוולת כאילו
איפוק הוא תמיד כוח ואנחנו, כמי שחזקים יותר, חייבים להבליג ולספוג. זה מלווה בחתרנות פנימית מתמדת של מי שמאשימים אותנו כל העת, מתוכנו, וחוברים לאויבים שלנו בכל העולם.
התהליך ההרסני הגיע לשיאו בספטמבר 1993, עם החתימה על הסכמי אוסלו, ולפסגה שנייה בקיץ 2005 בבריחה מחבל קטיף. ההחלשה המנטלית הצטרפה להחלשה פיזית קשה וקיצונית. הזרקנו לתוכנו נסיוב משתק, שמוביל אותנו להתנהג כמו ישות שירדה מהפסים ואיבדה את הרצון לחיות.
אין עם בעולם שהיה מכניס לתוכו את ארגון המחבלים של יאסר ערפאת וממשיך לאפשר לרשות הרצחנית של ממשיכי דרכו להסית ולהתקיים. אין עוד עם שהיה קונה את הבדיה שהבריחה מגוש קטיף תנתק אותנו מהצרות עם הפלסטינים. ובמיוחד אין חברה, במיוחד כזו שנהנית מעדיפות צבאית, שהייתה מסכימה להפקיר שליש מתושביה לאימה והתקפה מתמדת; לטילים, לפצצות ולדרמה יומיומית, כאילו מדובר בכוח טבע אימתני שאין מה לעשות נגדו.
בהלך הרוח הנוכחי שלנו, מעולם לא הייתה קמה מדינת ישראל. זה אף פעם לא היה הזמן הנכון. נאלצנו להכניס את ערפאת כי הוא היה הפרטנר לשלום, והזמן פעל לרעתנו. עקרנו את יישובי גוש קטיף כי כך השגנו ניתוק ושלווה. ועכשיו יש מורסי ואובמה, וכמובן איראן ברקע. יש סבבים ויש רגיעה, ותמיד זה לא הזמן הנכון, וכמובן "נדע" לפעול בעוצמה כאשר תגיע העת המתאימה. והעת כבר לא תגיע כי השיתוק הוזרק לתוך המערכת העצבית שלנו.
בתולדות העולם היו חברות חזקות שאיבדו עצמן לדעת וירדו מעל במת ההיסטוריה, ואם לא נתעשת, זה יהיה גם גורלנו.
צריך להתעשת ולהגיב. בית בשדרות שנפגע ישירות מקסאם
צילום: אדי ישראל
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם