משתיקים את האזרחים
החלשת העיתונות החופשית בישראל פוגעת לא רק בדמוקרטיה אלא גם בציבור גדול של קשישים ותושבי פריפריה שאין להם קול אחר
האנשים האלה, קשישים חיוניים ומעורבים, פותחים את הבוקר עם עיתון. בקצב שלהם. הרדיו והטלוויזיה מהירים להם מדי, הפרשנויות שם שטחיות להם מדי. יש להם דעה על כל דבר, והם יודעים ומדקלמים את כל מה שכתוב בעיתונים. האינטרנט לא יחליף עבורם את החוויה. הם הדור שלא ישתלט על המהפכה המקוונת, אבל היא תשתלט עליהם.
האכזבה של ניצולי השואה האלה ואנשים נוספים שמהפכת המאה ה-21 פוסחת עליהם לא תשאיר את הפרינט בחיים לאורך זמן. אין ברירה, בסופו של דבר מערכות העיתונים יצטרכו להסתגל לעולם החדש. המו"לים מנסים להאט את הקצב ככל שניתן. אבל מי שדווקא מנסים להאיץ אותו הם האנשים שאמורים לחשוב, בין שאר דאגותיהם, על אזרחי המדינה הקשישים.
בשנים האחרונות, לא רק שהממשלה לא מסייעת לעיתונות במשבר שהיא עוברת, אלא היא גם מחבלת במאמציה לשרוד אותו: מודעות שהממשלה מחויבת לפרסם בשני עיתונים מטעם כונס הנכסים הרשמי והאפוטרופוס הכללי עברו לאינטרנט ול'ישראל היום'. עובדי המדינה יקבלו מעתה את 'ישראל היום' הביתה על חשבון עיתון אחר. המשמעות בשביל העיתונים שתלויים בדמי המנוי ובמודעות - בניגוד ל'ישראל היום' שתלוי רק בהונו של בעליו, תומך ראש הממשלה - הינה קריטית. מדובר בסבסוד עקיף בשווי מיליוני שקלים. היעדרו עולה למשק בעשרות עד מאות מובטלים חדשים.
המדינה יכולה לסייע לעיתונות הכתובה. בצרפת, למשל, עושים זאת על ידי הענקת מינוי לעיתון לפי בחירה למשך שנה לכל מי שמגיע לגיל 18. גם כאן אפשר לעשות זאת, אבל אם הממשלה בוחרת שלא - לפחות שלא תפגע במאמצי העיתונים לשרוד.
הפגנת עובדי מעריב
צילום: יהונתן שאול
זה לא פוגע רק במו"לים שהממשלה הייתה שמחה לאלף. זה פוגע גם בבני דור שלם שלא ייכנסו לאינטרנט לחפש מודעות של האפוטרופוס הכללי למשל. יש גם את המשבר בערוץ 10, שפתרונו נמרח בזירה הפוליטית; יש גם את החדשות המקומיות בכבלים שאי-פתרון מוסכם עם האוצר ישלח את 180 עובדיהן הביתה.
העובדים האלה הם לא התל-אביבים שיושבים בבתי קפה שבמערכת הפוליטית אוהבים לפעמים לזלזל בהם. רובם חיים בפריפריה, והם יתקשו למצוא מקום עבודה חלופי. הם גם משדרים לאנשי הפריפריה, מספרים להם על מצב גני הילדים בקריית-גת, על הארנונה שישלמו תושבי קריית-שמונה ועל מצבם של חולי הסרטן שעדיין מחכים ליחידה אונקולוגית בבית החולים 'זיו' שבצפת. הסיפורים האלה לא מגיעים לתקשורת הארצית, על אף שהם נוגעים לאחוז ניכר מתושבי מדינת ישראל. כך, בעצם, משתיקה הממשלה את תושבי הפריפריה.
גם הפתרונות
שנציגי הממשלה מנסים לקדם הם אטיים, חלקיים, מעוכבים, מלאי אינטרסים ודילים בין הון לשלטון או בין השלטון לבין עצמו, ומותירים מאות עיתונאים עם הלשון בחוץ, לקול צהלת שונאי העיתונות והפוליטיקאים שבעי הביקורת.
זה מחליש את העיתונות, ולכן מחליש את הדמוקרטיה. איזה עיתונאי יכול לשדר תחקיר או פריט מידע שעלול לפגוע בפוליטיקאי כלשהו, אם אותו פוליטיקאי צריך עוד להצביע על עתיד מקום עבודתו?
זה מחליש את הדמוקרטיה, ולכן מחליש את האזרחים, ולא רק את אלה שגרים בפריפריה. היום העיתונאים יוצאים להפגין בקריאה לממשלה שתסייע לעיתונות הגוועת. מכיוון שהמקלות שתוקעים בעלי אינטרסים בגלגליה מעידים כי אין יותר מדי אבירי חופש העיתונות סביב שולחן הממשלה, נסתפק גם בכך שהיא תפסיק להפריע. הרי בסוף האזרח יבין שמשתיקים אותו, והוא יחפש מישהו אחר שמוכן לשמוע.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם