ניצחון משותף
גם הצד הישראלי וגם הצד הפלסטיני נחלו הישגים בלחימה, ולכן הגיע הזמן לנצור את האש ולגבש הסכם לטווח הארוך, לפני שכולם יפסידו
הערבים אינם שונים באספקט הזה, וגם אצלם ההתמכרות לתמונת הניצחון הופכת לקריז מדמם כשהיא לא מגיעה. זו הסיבה שהמבצע הזה נמשך כפי שהוא נמשך; לא הרצון להכריע משחק כאן תפקיד משום שברור לשני הצדדים כי ההכרעה לא תגיע בסגנון הלחימה שנכפה עלינו. ובכל זאת אנחנו דורשים ניצחון, הטוקבקיסטים מצדם לא מסתפקים בליטרת הדם בעזה, הפלגים האיסלאמיים לא שוקטים עד שיגיעו התמונות המדממות מתל אביב הנהנתנית, והעובדה שעוד 3,000 הרוגים בעזה ובניינים הרוסים בתל אביב לא ישנו את המציאות - לא מעניינת אף אחד.
יכול מאוד להיות שהמצב הזה דווקא יועיל לתסבוכת הצבאית והמדינית שנקלענו אליה משום שהחשיבות העצומה, וככל הנראה המוגזמת, שמקנים שני הצדדים לניצחון יכולה לספק את מה שכולם מחפשים. מצד אחד, ישראל שהצליחה לערוף את ראש הנחש החמאסי, לפגוע קשות בבכירי הפלגים הקיצוניים ולחסל כמעט לחלוטין את המערך הרקטי ארוך הטווח של הפלסטינים - ניצחה. מהצד השני גם חמאס יכול להתגאות בהישגים לא מבוטלים שכוללים מאזן אימה מסוג חדש שמכניס את מרכז הארץ למשוואת הטרור, שיתוק יחסי של המשק הישראלי, בעיקר בדרום, וכמובן העלאת קרנו בקרב העולם המוסלמי ולגיטימציה בינלאומית שקיבל בדמותה של רכבת אווירית לעזה.
כאן אנחנו מגיעים לצומת החשוב של העימות הנוכחי: באיזה ניצחון ניתן להסתפק. זו כבר שאלה של מנהיגות. ראש הממשלה בנימין נתניהו, בניגוד לקודמו בתפקיד, יכול להרשות לעצמו להסתפק בניצחון הנוכחי ולא להמשיך לדשדש כמו אולמרט במלחמת לבנון השנייה וב"עופרת יצוקה". מאחר שנתניהו אינו חשוד כשמאלן המחפש לפתור כל עימות בדרכי שלום, ומאחר שבמהלך השנים האחרונות הוא הרשה לעצמו להתגרות לא פעם בקהילה הבינלאומית ולצפצף על בעלת הברית האמריקאית, נראה כי איש לא יאשים אותו בכניעה לחמאס.
השאלה היא לא למי מגיע יותר
במקביל, גם ראש ממשלת חמאס איסמעיל הנייה וחבר מרעיו יכולים לקבל, די בקלות, החלטה לנצור את האש, שכן כאמור חשיבותם בעיני הציבור הפלסטיני עלתה לאין שיעור על אף אותו סקר שהצביע על יתרון לאבו מאזן, וכמו חיזבאללה ב-2006, הכרזה על ניצחון לא תיתפס כתעמולה עלובה ושקרית כפי שצבאות ערב הכריזו על "ניצחונם" במלחמות ששת הימים ויום הכיפורים.
לקהילה הבינלאומית, שנראה כי היא מתחילה להבין את תפקיד המבוגר האחראי, יש חשיבות מכרעת בהשגת הסכם רציני לשני הצדדים שיביא שקט אמיתי ולא מדומה, כפי שהיה בארבע השנים שחלפו מאז "עופרת יצוקה". ההסכם חייב להכיר בניצחונם של שני הצדדים ולתת לישראל ולחמאס את התחושה ששניהם השיגו
לא מעט בסיבוב המדמם הזה. דרישות ישראל לשקט מוחלט חייבות להתמלא, וכן דרישת חמאס להפסקת הסיכולים הממוקדים ולהרמה (חלקית לפחות) של המצור.
אין פה עניין של מה מגיע למי, אלא מה יכול לעבוד לטווח הארוך. ערבות בינלאומית חייבת להיפרש ולהיות אקטיבית, הרבה יותר מזו שניתנה במלחמת לבנון השנייה. כלומר, פתרונות יעילים למצבי משבר ברורים, כגון פיגוע מתגלגל של הפלגים הקיצוניים בעזה שבימים כתיקונם מחייב סיכול ממוקד, וכמובן הברחת הנשק שחייבת לבוא על פתרונה. בלי גורם מתווך רציני אף הסכם לא יחזיק מעמד כל עוד הצדדים לא מכירים זה בזה. הגיע הזמן להכריז על ניצחון ולסיים את הסאגה הזו, רגע לפני שכולם יפסידו.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם