
ראי המלחמה
הטלוויזיה ב"עמוד ענן" הפכה לגורם במערכה שמכתיר מנצחים, משפיל מפסידים, משפיע על העלילה וחושף את פרדוקס "תמונת הניצחון"
בני נעם, שראה את המלחמה על המסכים בסן פרנסיסקו, אמר לי שבעיני המתבונן האמריקאי הטילים שיורדים על ישראל הן חתיכות פח בלתי מזיקות, בעוד הוא רואה שבעזה מחריבים שכונות שלמות והופכים בניינים לאבק.
זה משקף כמובן את האפקט השונה של הפצצה מהאוויר לבין פגיעת טיל, אבל גם חושף את ההבדל בין הצדדים. ישראל הייתה רוצה שהעולם יראה כמה שפחות תמונות חורבן בעזה, וכמה שיותר תמונות קשות מישראל. חמאס מצדו רצה תמונות ניצחון משני סוגים: תמונות חורבן מעזה שישאבו אליו את אהדת העולם, ובוודאי העולם הערבי; ותמונות חורבן קשות בישראל שיציגו את ניצחונו במערכה עליה, בעיקר בעיני העולם הערבי.

ביבי הצועד למקלט וגלעד ארדן המתכופף ומחפש מחסה היו מיניתמונות ניצחון. תמונת הפיגוע באוטובוס שירתה את שני הצדדים. פיצוץ אוטובוס הוא עדיין סמל דוצדדי: הצלחה עליונה בעיני הטרור הפלסטיני, אימה טהורה ופגיעות בעיני הישראלים. אם הפיגוע הזה היה חלילה קטלני יותר, כדוגמת הפיגועים משנות ה-90 והאלפיים, האפקט היה מתעצם.
ישראל לא חיפשה תמונת ניצחון, אבל גם אם הייתה מחפשת, לא הייתה מצליחה, וכאן אנחנו נכנסים לרובד העמוק של המערכה. בעבר הלא רחוק והרחוק יותר תמונות הניצחון היו של החזקים: כניסה במצעד טנקים לעיר בירה כבושה, חתימה על מסמכי כניעה.
העולם של היום אינו רוצה לראות תמונות כאלה, ואם הייתה נערכת פלישה קרקעית, היא הייתה מבחינת ישראל תמונה אומללה שהייתה רוצה להסתיר: שורות חיילים וטנקים סובבים בחוצות הערים הצפופות של רצועת עזה. ישראל נתפסת כצד החזק, העזתיים כצד חלש ומותקף, ושום הסבר צודק
העזתיים הם דוד, הטילים הם הרוגטקה שלהם, ישראל היא גוליית חמוש במטוסי קרב, בטנקים ו"בכיפת ברזל", והעולם אוהב את דוד. יש לדיון הזה רובד נוסף. העיסוק הנרחב בתמונת הניצחון חושף את מעמדם של הטלוויזיה ושל צלמי העיתונות במלחמה המודרנית. דומה שב"עמוד ענן" תפקיד הטלוויזיה התעצם עד כדי כך שהיא הפכה גורם במערכה, מכתירה מנצחים ומשפילה מפסידים. המלחמה הטלוויזיונית גם הופכת כל מלחמה מקומית למלחמה גלובלית וקובעת את יחס אוכלוסיית הכפר הגלובלי כלפיה.
בשיר "אני וסימון ומואיז הקטן" שר יוסי בנאי על כך ש"המלחמות היו אז לא אמיתיות." המלחמות שלנו אמיתיות מאוד, אנשים נהרגים, אבל הנוכחות המאסיבית של הצלם המתעד הופכת אותו לגורם משנה עלילות במערכה, ואת המלחמה, לפעמים, לצל חיוור של התמונות שהיא מנפקת.