כאב הראש של נתניהו
ראש הממשלה לא הבין עד כמה חשובה לחברי הליכוד ההתיישבות, ואכל את הדייסה שרקח כשבגין, מרידור ואיתן נפלטו החוצה
נפל על מגרון. בני בגין צילום: פלאש 90
כי הסיפור פה מאד פשוט: לאורך כל הקדנציה ביקשו המתיישבים ביהודה ושומרון מהממשלה בקשה אחת קטנה - להוריד להם מהווריד את הציפורניים של מיכאל ספרד ושלום עכשיו; להסיר את חרב העקירה מעל היישובים הלא מוכרים ולתת להם קצת שקט.
במושגים פוליטיים זוהי דרישה מינימליסטית וצנועה, שכן הכל יודעים שבמקרה של עקירת ההתיישבות היהודית במסגרת הסדר קבע דמיוני עתידי - לא תהיה שום משמעות למגרון, לא לשכונת האולפנה ולא לעמונה. כולם יחד יוסיפו מקסימום עוד חצי יום עבודה של הדחפורים. גם הצעות החוק הנוגעות שהוגשו בכנסת הקודמת במטרה לבסס את הפרדת הרשויות ולצמצם את התערבותו של בית המשפט בפעילות הממשלה, נועדו כולן אך ורק בכדי להשיג את המטרה הפשוטה הזו - שקט להתיישבות.
אבל נתניהו לא קרא את המפה ולא הבין שמדובר בציפור נפשם של עשרות אלפים ממתפקדיו. הוא העדיף להקשיב לווינשטיין יותר מאשר ליריב לוין ולכן נאלץ אמש לבלוע את הדייסה שהוא עצמו רקח. עכשיו תשאלו - האם המתפקדים עצמם לא מבינים שחשוב לשבץ ברשימה גם מקצוענים בעלי נסיון, מדוע הם דחקו את אבי דיכטר החוצה?
התשובה
היא שסוגיית מגרון ועמונה, דווקא בגלל הרגישות שלה, הפכה למשהו שמזכיר יחסי אישות בין בני זוג. כשהם מצויינים הם תופסים חמישה אחוזים מהקשר, ולבני הזוג נותר מספיק מרץ ואנרגיה גם לדברים אחרים. אך כשהם גרועים הם תופסים תשעים וחמישה אחוזים מהקשר, ושני הצדדים מוצאים עצמם מתעסקים כמעט רק בהם.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם