נרקומן ציבור

התרגלנו להאשים את היועצים האסטרטגים בכל הרעות החולות של הפוליטיקה. אך מתברר שיש פוליטיקאים שעולים עליהם

אראל סג''ל | 7/12/2012 13:14

"יש אדם מכור לנשים נשים נשים. יש אדמה מכורה לנושים נושים נושים. יש אישה מכורה לגברים גברים גברים. יש אש מכורה לבנזין וגפרורים. יש המכורים לטיפה המרה/ יש המכורים לדקירה הקרה. אני עצמי מכור לחתיכת חשיש - (כמו שקורא עיתון מכור לדם בכביש) סך הכל הרחוב מלא התמכרויות, כמו שהשוק המשופשף מלא התייקרויות. ובין כל אלה מבצבץ מדי פעם בבירור עוד סוג של טיפוס אחד מכור, מכור, מכור, נקרא לו בקיצור - נרקומן ציבור. . ." (מאיר אריאל זצ"ל, "נרקומן ציבור").

מי זוכר היום את כלנתר? מי יגול עפר מעיניו? זוהי שעתו היפה של רחמים כלנתר, היום שבו מושג ה"כלנתריזם", שנוצק על שמו בשל אופורטוניזם פוליטי זול ובוטה, הפך משם גנאי גנרי למושג נבוב וארכאי. מילה השמורה לפרשנים פוליטיים קדמוניים הסונטים בה באויבים דמיוניים כדון קישוט הנאבק בטחנות רוח. הגענו למנוחה ולנחלה המנטלית שבה אופורטוניזם פוליטי זוכה ליחס שבין משועשע למסתייג קלות. הסתייגות כמצוות אנשים מלומדה. פוליטיקה אמינה כמו גניחות הנאה של זונה עם לקוח. נרקומן ציבור נע ממפלגה למפלגה, טועם פה, טועם שם, מרכז, ימין, שמאל בקצב הפתקים המושחלים לקלפי עירומה, קלפי פרוצה, חסרת בושה, בחוף הנודיסטים של האגו.

כשז'אן בפטיסט ברנדוט (סבא רבא של) השתתף במהפכה הצרפתית הוא קעקע על זרועו את המשפט AUX ROIS MORT ("מוות לכל המלכים"), שגרם לו מבוכה מסוימת בתקופה מאוחרת יותר של חייו

כשנמשח בעצמו למלך שוודיה.

אפשר לדבר על פוליטיקה חדשה, על ערכים נעלים, על דרך חדשה. אפשר לקבל אהדה בעיתון של המדינה (לשעבר, העיתון, לא המדינה), להתבשם ממחמאות בערוץ 2, אפשר לגלגל עיניים, למחות עפעפיים, לחדד חושיים, אבל אז מספיק מבט אחד במסיבת העיתונאים של לבני ומצנע או לבני ופרץ, השלישייה שהפסידה בפריימריז של מפלגות האם שלהם ונולדה מחדש כעוף חול עם פסוריאזיס, ולהקיא את בני המעיים.

ואם לגבי מר מצנע הדברים מסויגים, ולו בשל העובדה שחלף מספיק זמן מאז תבוסתו בבחירות על ראשות מפלגת העבודה, בא עמיר פרץ ובעט את שאריות הכבוד שעוד נותרו בפוליטיקה הישראלית. אולי השבחים על כיפת ברזל עלו לראש, אולי הוא צריך כליות במקום אונות. בעוד שלי יחימוביץ' בונה מחדש את האתוס של מפלגת העבודה באופן מעורר כבוד - כמנהיגה שגם רבים ממצביעי ימין מעריכים את דרכה, גם אם אינם מסכימים איתה - פרץ, ולא בפעם הראשונה, מתגלה כעבד לאגו שלו, כצמית לגאוותו.

התרגלנו להאשים את היועצים האסטרטגים בכל הרעות החולות של הפוליטיקה, בספינים, במהלכים ציניים, בתחבולות ובנכלולי יחסי ציבור עלובים, אך מתברר שיש פוליטיקאים שעולים עליהם.

ולסיום, מילה טובה לחברי יועז הנדל, שבחר באידאולוגיה על פני כיסאולוגיה. בסופו של יום הדרך ותפיסת העולם עלו על שיקולי הכבוד והשררה. בניגוד לסחר הסוסים הגנובים, הנדל בחר לא לשקר לעצמו ולבוחרים.