ויהי אור
זיכרונות מנר ראשון של חנוכה
והיה נר ראשון של חנוכה וחלמתי בלילה על אלעזר והפיל ועל מאבקנו המשותף ביוונים (זכורים לרעה: ניקי גאליס ואנטיוכוס) והייתי חשמונאי עם חום גבוה, ובגלל נטייתי לשפיפות קומה, בגלל הילדות הלא פשוטה שעברתי, נדמיתי לעצמי גיבן, כמו המורה למתימטיקה (תיאודור רוזנברג), שפעם תפס אותי לא מוכן לבוחן פתע בכיתה ט' - מה שהסב מורת רוח בלתי מבוטלת לאבא שלי, שזמם על קריירת מהנדס בשביל בנו (שעד היום לא שולט בטכניקה הנדרשת להפעלת מחוג) ואמא אמרה שאני קודח מחום והתייעצה עם אבא ברומנית אם הגיע הזמן לשים סוף להבל של הדקסמול ולהיעזר, במקום זה, במיומנות הבלתי מוכחשת של הרופאים המתמחים בחדר המיון בתל השומר.
ובצבא אמר המפקד, ערב המטווח הראשון בכדורים נותבים, שהם מאירים את השמים ותפקידם לסמן לכוח החלוץ כל מיני דברים; ובאמת, הם חרכו בזוהר נוגה את הכתם השחור שכיסה על שטח האש בבסיס בשבי שומרון. ובפטרול הרגלי הראשון שעשינו - זה היה לפני קורס תותחן - הוביל אותנו מג"בניק ממוצא דרוזי, שהיה בקי בכל הסמטאות ובכל שמות המשפחה של הפלסטינים ברובע "ברזיל" ברפיח, עזה. ורבין הורה לשבור להם את הידיים ואת הרגליים, אבל אבי מיטראני ואני רק רצינו לצאת שבת לפני שנמות (היה לנו ברור שהפלסטינים יהרגו אותנו ושהאינתיפאדה היא גלגולה של מלחמת החשמונאים ביוונים) והיינו מתיוונים וחובבי תרבות אמריקאית, ונרדמנו במסדר של שישי בצהריים אחרי הלילה הלבן של יום חמישי, ונשארנו שבת ולי ג'ונסון החמיץ ג'אמפ שוט ממרחק לא גדול ומכבי הפסידו ליוונים ומדורי הספורט השתוללו עם משחקי המילים בכותרות ) " נס גדול לא היה פה( ? וחטפתי שוב חום גבוה והיה נר ראשון של חנוכה ולא היה לי פלאפון לצלצל להורים כדי להגיד שאני נשאר שבת, כי הטלפון הסלולרי טרם הומצא.
והיו לי הזיות שאני מת, והיו לי מחשבות שאני חי. ואכלתי סופגנייה ללא ריבה, כי כזה אני: ביש מזל וביש גדא ואחד שאלוהים נותן לו שיניים כדי לפצח אגוזים כשכיסיו מלאו. והרהרתי לעצמי למה אף אחד כבר לא מזכיר את מוטיב האגוזים בחג החנוכה ואבי מיטראני אמר שהוא עייף-מת והוא מוכרח לישון לפני שיתעלף. ואמא אמרה שחום גבוה מסוכן רק אם הוא חורג מגבולות הנורמלי, ולא חרגתי מגבולות הנורמלי והיה לי קראש על עופרי המד"סית, שהייתה בקשר עם אחד הסג"מים, ופעם תפסתי אותם מתנשקים במגורי הקצינים, כששמרתי במגדל השמירה כמו שיהודי שומר על יהודי. ושניהם נראו לי כל כך מבוגרים ומנוסים מבחינה מינית ואני ואבי מיטראני נראינו לעצמי כל כך חסרי ניסיון בדברים החשובים באמת.
ומד החום הראה למעלה מארבעים מעלות. אולי ארבעים ואחת. אולי ארבעים ושתיים. למרות שאמא אמרה שארבעים ושתיים מעלות זה כבר אשפוז מיידי וסכנת חיים. והנרות בערו עד כלות.
ואז לקחו אותי לחר"פ (או שנסעתי לשם בטרמפים מעזה) ואמא אמרה לאבא שחיל התותחנים מסוכן פחות באופן יחסי - נאמר מגולני או מצנחנים או מגבעתי - ואבא אמר שהמדינה יכולה להפיק מהילד הרבה יותר תועלת במקום אחר מאשר בחיל התותחנים. אחרי הכל, הילד מחונן. אבל לא עלו לו לראש שמות של יחידות אלטרנטיביות לחיל התותחנים - וממילא היה לי פרופיל גבוה וכושר נפשי נמוך. ורב הבסיס (בעצם זה היה סתם אחד עם כיפה על הראש) אמר שחנוכה הוא חג של גבורה ושל זיכרון ושל זיכרון של גבורה. ונזכרתי בכל מעשי הגבורה שלי והיה לי חום גבוה, וקראתי את פנקס החוגר שלי חזור וקרוא, כמו היה מדובר בספרות צרפתית, ולמ"מ היה חוטם ארוך ונשק משומן ומצוחצח והוא סיפר שהוא נשר מקורס טיס בצ'ק 12, כלומר - שהוא ידע לטוס. ועדיין, הוא היה תותחן עם חוטם
ואז עדיין לא עישנתי - כי הייתי סבור שעישון מסרטן ושיש דרך לחמוק ממר המוות ומהמחלקה האונוקולוגית - והחזירו אותנו לעזה באמצע חופשת החנוכה, כי הייתה איזו התפרצות של הפלסטינים, וגילו לאבי מיטראני איזה פגם נדיר שהתפרץ בגלל תנאי הלחץ הנפשי של השירות הצבאי. ולא היה לי עם מי לדבר על זה שאני לא מבין למה אנחנו רודפים אחרי ילדים בני עשר שמרססים על קירות זרים כתובות בשפה שאנחנו לא מבינים, ועל זה שמפקד הפטרול הדרוזי מרושע כל כך לפלסטינים, הרבה יותר מהיהודים הכי ימניים במחלקה.
ובערתי מחום, ואמא הייתה מודאגת שאולי לא מדובר במשהו ויראלי אלא במשהו גרוע בהרבה, והיא ביקשה מד"ר פרישמן, שעבד איתה, לבוא לבדוק אותי באופן מיוחד ופרטני בבית. וד"ר פרישמן הצמיד את הסטטוסקופ אל גבי וזרק איזו הלצה ונתן לי צ'פחה קטנה ושנה לאחר מכן, ממש בערב נר ראשון של חנוכה, ניסה מישהו מהמחזור שלי בתיכון להתאבד בבסיס במרחק כמה מאות מטרים מהקבר שאני הייתי קבור בו בעודי בחיים, לובש מדי צה"ל.
וכשירד לי החום וחזר לשורה התקינה שלו אבא שלי אמר שלא צריך להגזים ולהילחץ ולא צריך לעשות דרמה מכל דבר - ואחי הגדול היה סר וזועף וצה"ל הכה בכל הכוח במעוזי המחבלים, ואני לא הייתי שותף בלחימה, למרות שרציתי מאוד להרוג טרוריסטים. וקיבלתי דרגת טר"ש, לאות הצטיינות בטירונות, ואלוהים ואני ידענו שזה לא הגיע לי, כי זייפתי את הגבורות שלי. ובסוף לא הרגתי אפילו לא ערבי אחד במשך כל השירות הצבאי שלי. והדלקתי נר של חנוכה בבסיס בט"ר חת"מ ולא זכרתי מה בעצם היה הנס הגדול שקרה לנו כאן.
אקו"ם