נשף מסכות האובייקטיביות
לא צריך להתפתל בהגנה על השופט אדמונד לוי. לשופטים יש אג'נדה, אבל השאלה היא רק אם הם מסתירים אותה או מצהירים עליה בגלוי
מה שבלט בהתגלגלות הפרשה היה התפתלות דוברי הימין בניסיון להגן על יושרתו ומקצועיותו של השופט לוי. המרואיינים השונים הזכירו את חוסר התלות שהפגין כשופט וציינו שפסקי הדין שלו לא היו צפויים (כמו למשל בבג"ץ איחוד המשפחות הפלסטיניות, שבו הצטרף לוי דווקא לדעת המיעוט של דורית ביניש). אחרים הדגישו את העובדה שהפעילות הפוליטית של לוי הסתיימה לפני כארבעים שנה ומאז הוא עסק אך ורק בשיפוט, וכן הלאה.
הסאב-טקסט של הדברים פשוט: אוריינטציה לאומית של משפטנים נתפסת כהטיה פוליטית בלתי-לגיטימית, ולכן צריך להגן על מי שנחשד בה. מה שכמובן לא חל על האוחזים בעמדות שמאליות-ליברליות מובהקות.
איך ניסחה זאת דליה דורנר במפגש עם מערכת "מקור ראשון" בשנה שעברה? "השופטים לא מתערבים בפוליטיקה ופוסקים אך ורק לפי החוק החקוק, אבל אין זה אומר שאין להם דגשים אישיים. אני לדוגמה, שמתי דגש על נושאי זכויות אדם". למי שלא הבין, כך היא נימקה את תמיכתה בשחרור חוטפי רון ארד, מוסטפא דיראני והשייח' עבד אל-כרים עוביד, ואת החלטתה להתיר את הקרנת הסרט "ג'נין ג'נין" של מוחמד בכרי.
אמת המידה הכפולה הזו מסבירה מדוע על מינויה של עו"ד טליה ששון (שהתמודדה ברשימת מר"צ לכנסת, למי ששכח) אף אחד לא הרים גבה. גם לא על הארכת כהונתו של מייק בלאס בחצי שנה בניגוד לחוק, או על מינויו של שי ניצן לתפקיד פרויקטור-על עם סמכויות לא מוגדרות בלשכת היועץ המשפטי לממשלה.
אלו כמובן מינויים "מקצועיים", החפים מכל היבט פוליטי שנוי במחלוקת. וכך, כשנבלם מינויה של פרופ' רות גביזון הסביר אהרן ברק שזה בגלל שיש לה "אג'נדה", אבל כשהוא עצמו נבחר לאותו מקום לאחר שניסח את הסכמי קמפ-דיוויד והוביל לחתימתם - למרות המחלוקת הציבורית העמוקה – ועל אף שנקיטת העמדה הפוליטית שלו הן כיועץ משפטי לממשלה והן כשופט הגיעה לממדים חסרי תקדים, זה כמובן היה בסדר.
אבל אם חושבים על כך לעומק, הוויכוח פה הוא לא ימין מול שמאל. ייתכן שהלקח מפרשיות אלו צריך להיות במישור אחר לגמרי, בהבנה שבמשפט ציבורי לא ניתן להפריד את המקצוע מן הערכים, ולכן הפתרון הוא דווקא בשקיפות של האחרונים. ברור היום שהניסיון להתעלם או להעלים את השקפת עולמם של המשפטנים הוא הטמנת הראש בחול. בתוך עמו השופט יושב, ויש לו אג'נדה. אולי גם טוב שיש לו אג'נדה,
השיטה האמריקאית, שבה שופטי בית המשפט העליון נבחרים על ידי המערכת הפוליטית ועוברים שימוע מקיף בסנאט, בריאה ונכונה הרבה יותר. ברור לכולם שם שגם שופט שמונה על ידי נבחרי הציבור מחויב לשפוט דין צדק, ושהכרחי שתהיה לו מחויבות מלאה לשלטון החוק ולהתנהלות בשקיפות ובניקיון כפיים. ויחד עם זאת, ההבנה היא שיש הבדל בין תיקים פליליים, מסחריים או מנהליים לבין תיקים ציבוריים. בראשונים יש חוק ברור ושכל ישר, ובאחרונים יש גם מערכת ערכים סובייקטיבית הנתונה לדיון ציבורי.
כי בניגוד לדין הפלילי או המסחרי, בדיון על הפלות, על "נוהל שכן" ועל מעמד הקרקעות ביו"ש אין באמת שחור ולבן. יש ויכוח לגיטימי בין ערכים שונים ותפיסות עולם מתנגשות, ופסקי הדין הן בסך הכול ניסוח פורמלי של הערכים הללו. במקרה שהשופט מוּנע מערכים כאלו או אחרים, עדיף לציבור לדעת על זה. צריך להפסיק את נשף המסכות הלבנות של האובייקטיביות לכאורה, שאף אחד לא באמת מאמין לו. זו הדרך היחידה שבה נוכל להתווכח עם בית המשפט אבל גם לכבד אותו.
חוקים חשובים שעברו בכנסת ברוב קולות עומדים כנראה בקרוב להיפסל על ידי בג"ץ. האם אנחנו עומדים בפני התנגשות חדשה בין הרשות המחוקקת למבצעת?
ואם הגענו לדבר על בג"ץ, המרמור והתסכול המתמשכים שחש מחנה הימין כלפי בית המשפט לא צמחו בחלל ריק. רק בחודש האחרון נוכחנו ברצף של המחשות לפער התפיסתי והערכי בין יושבי העליון למחנה הרוב בחברה הישראלית, כשבג"ץ שלח רמזים באשר לכוונתו להתערב בשלושה חוקים מרכזיים שחוקקה הכנסת היוצאת: חוק משאל העם, חוק החרם וחוק ועדות הקבלה.
העתירה לביטולו של חוק ועדות הקבלה, שנידונה בהרכב מורחב של תשעה שופטים, היא היחידה שבה המדינה לא קיבלה צו על תנאי המורה לה לבוא ולנמק את החוק - צו שיכול להתפרש כמעין שימוע לפני ביטולו של החוק על ידי בית המשפט.
החוק הזה, אגב, עבר סירוס כה עמוק בין ההצעה הראשונית לבין מה שהתקבל לבסוף בכנסת עד שרבים סבורים היום שהוא מזיק יותר ממועיל: גם בגלל שהוא מקבע למעשה בחוק את פסק הדין של ברק בבג"ץ קעדאן, הקובע איסור על הגדרת יישוב כיהודי; וגם בשל העובדה שמשרד המשפטים מפרש אותו כ"הסדר שלילי", כלומר שגם בהינתן כל התנאים המסובכים שבהם כן אפשר להפעיל ועדת קבלה ליישוב, הרי שניתן לעשות זאת רק בגליל ובנגב ולא ביישובי המרכז.
חוק משאל העם, החשוב יותר, חטף גם הוא חזק על הראש. הרכב מורחב של שבעה שופטים הורה לכנסת לנמק בתוך תשעים יום מדוע לא יבוטל החוק בטענה פרוצדורלית שחוק מסוג זה אמור להיות מעוגן בחוק יסוד. השופטים יודעים הרי שהסיכוי להעביר בכנסת הבאה חוק יסוד כלשהו הוא נמוך במיוחד.
השבוע הגיע תורו של חוק החרם. כזכור, אחד החוקים שמובילי המחנה הלאומי בכנסת היוצאת התפארו בו יותר מכול. הוא היה פרי יוזמה חוצת גבולות בהובלת דליה איציק מ"קדימה" וזאב אלקין מ"הליכוד", שאליהם הצטרפו לא פחות מ-21 חברי כנסת - כמעט מכל הסיעות הציוניות. אפילו בנימין נתניהו, שבימים כתיקונם נמנע מכל מה שעלול להעיר או לעורר את אבירי הזכויות ממרבצם, חרג ממנהגו והסביר שהחוק איננו פוגע בחופש הביטוי אלא רק שולל מעשים הפוגעים במדינת ישראל או באזרחיה.
החוק קבע כי כל קריאה פומבית לחרם תרבותי, אקדמי או כלכלי על אדם או גורם כלשהו רק מחמת זיקתו למדינת ישראל היא בגדר עוולה אזרחית, שמהווה עילה לתביעה נזיקית. סעיף ג' לחוק הוסיף כי "מצא בית המשפט כי נעשתה עוולה לפי חוק זה, רשאי הוא לחייב את עושה העוולה בתשלום פיצויים שאינם תלויים בהוכחת נזק". במילים אחרות, מדינת ישראל אינה מוכנה להמשיך להיות ילד הכאפות השכונתי ולסבול נזקים כלכליים ותדמיתיים כתוצאה מפעילות פוליטית עוינת.
אבל בג"ץ לא התרשם מהקונצנזוס חוצה הגבולות של נבחרי הציבור. ביום שני השבוע הוציא בית המשפט צו על תנאי המורה למדינה לנמק בתוך ארבעה חודשים מדוע לא יבוטל חוק החרם. למי שעדיין תוהה מדוע בחרו חברי 'הליכוד' לקדם למקומות גבוהים ברשימה את חברי הכנסת שפעלו להעמקת הפרדת הרשויות בין הרשות השופטת למחוקקת, החודש האחרון נושא בחובו את התשובה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם