עוני מדיני
הצורך בריסון המערכת הפיננסית וצמצום החוב הציבורי דורש מענה פוליטי מיידי לא פחות מהאיום האיראני, ומחייב את מעורבותו של הציבור בסוגיה החשובה
בעשור האחרון הכפילו עצמם החובות של משקי הבית והמגזר העסקי. זו אחת הסיבות לכך שבנק ישראל מעריך שהצריכה הפרטית עומדת להצטמצם בצורה ניכרת בשנה הקרובה. אולם כשהנדנדה של הציבור נמצאת למטה המערכת הפיננסית מצויה למעלה, ואיתה גם הכסף הציבורי. הדבר מוביל לכך שלפי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, שיעור הישראלים הנמצאים בעוני ובסכנת עוני עומד על מעט יותר מ-30 אחוז. כשמשרד האוצר מספר סיפורים על כך שמצבנו טוב יותר אל מול זה של אירופה השבורה, לא נמסר לציבור, לדוגמה, שממוצע העוני באירופה הוא 16 אחוז.
שוק ההון גדל בכל שנה ב-50 מיליארד שקל המועברים אליו באמצעות ביטוחים, קרנות, פנסיות ועוד. כך, סך הנכסים המצויים בידי המערכת הפיננסית עומד על יותר מ-2.6 טריליון דולר. הכסף הזה, כמובן, נשלט על ידי מספר מצומצם של בעלי עסקים פרטיים שאין להם - אם לצטט את התעשיין אלי הורביץ שנפטר לפני כשנה - דבר וחצי דבר עם פיתוח המשק הישראלי. הציבור הישראלי מממן את הצמיחה של המגזר הפיננסי, והחלק של מה שקרוי בשפה מכובסת "שירותים פיננסיים", כחלק מהתוצר הלאומי הגולמי, הכפיל את עצמו בעשור האחרון. הקורלציה המדהימה היא שבעוד החלק של ההון הפיננסי גדל פי שניים כמרכיב בתוצר, החובות של הציבור והמגזר העסקי גדלו בדיוק באותו יחס.
הסיבות לכך לא נמצאות בתהליכים עולמיים או באידיאולוגיות חדשות אלא בהחלטות פוליטיות שהתקבלו במערכת הפוליטית שהלו"ז שלהן הוא החלטתו של בנימין נתניהו להפנות את הכסף שהציבור מייעד לחיסכון לשוק ההון, שבו יש פחות רגולציה ויותר ספקולציה. מאפיין מובהק של מדיניות נתניהו היה הגדלת שיעור האשראי במשק בשיעור גדול יותר משיעור התוצר העסקי. התוצאה הייתה ריצה אל הכסף ואל השקעות לא יצרניות המבוססות על רווחי ריבית ולא על עבודה יצרנית. היבט נוסף הוא הטלת המימון של תקציב המדינה על השכבות העובדות ונתינת "פטור" בצידוקים שונים לאלו שמחזיקים את מרב ההון.
מובן שגם המערכת הבנקאית הקונבנציונלית מצויה בחלק העליון של הנדנדה. מחלקת המחקר של הכנסת פרסמה לאחרונה מחקר המראה שהבנקים הגדולים מחזיקים בנכסים המסתכמים ביותר מ-140 אחוז מהתוצר. כלומר, כמות הכספים - שהם בעיקר חובות של הציבור שהבנקים מחזיקים ומנהלים - גדולה מכמות הסחורות, המוצרים והשירותים שהמשק כולו
יוצא אפוא שהמספר המפלצתי של 2.6 טריליון דולר מופנה בעיקרו כלפי הציבור. התחזקותה של המערכת הפיננסית והגדלת החוב הציבורי בכללותו הם אחת הסכנות הגדולות שעומדות לפתחו של הציבור הישראלי. הסיבה היא שלחוב הנוכחי יש תפקיד דפלציוני (המוביל להקפאת הפעילות המשקית היצרנית ולאבטלה) מובהק שמשמש כבומרנג. בעוד אנשי הכספים מתעשרים, הציבור מתרושש ואינו מצליח לעמוד בהחזרים וחוזר חלילה.
השאלה איך לרסן את המערכת הפיננסית ואיך לטפל בחוב המצטבר היא לא שאלה כלכלית במהותה אלא פוליטית, וככזו אינה נופלת מחשיבותה מהשאלה אם להתקיף באיראן. לצערנו, הפקיעו את הדיון על סוגיות מהותיות אלה מידי הציבור והעבירו אותן אל "מומחים" פרטיים בחברות דירוג אשראי בחו"ל. פוליטיקאים נוהגים להצטלם ליד תמונתו של זאב בנימין הרצל, אולם הם שוכחים שהוא אמר שהבשורה של מדינת היהודים תהיה המונופול של המדינה על הממון ולא הפיכת העמלים לעבדים של כוהני הכסף.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם