בשתיים ושלושים: סיפור גבעת התחמושת
ד"ר חיים שלם חוזר לבונקרים ולחברים שנפלו, אך גם 46 שנים אחרי מלחמת ששת הימים אינו מותח ביקורת על ההחלטה לתקוף המוצב הירדני
שלם (67), כיום דוקטור להיסטוריה ומרצה, היה אז משוחרר טרי בן 21, תושב קיבוץ עלומים שהוקם חודשים ספורים קודם. בימים שקדמו לפרוץ המלחמה, הוא מספר, האווירה במדינה הייתה קשה. רחובות ערי ישראל התרוקנו מגברים, ונראה היה שכולם גויסו לצבא. גדוד הצנחנים של שלם גויס אחרון, כשבוע וחצי לפני המלחמה. הכוח התמקם בפרדסים באזור לוד והתאמן במטרה ברורה לנחות בסיני.
שלם מספר על תחושת חוסר ודאות בקרב הלוחמים: מצד אחד מתאמנים ברצינות מתוך מטרה לצאת לקרב, ומאידך גיסא עדיין מקננת התקווה שהפעילות הדיפלומטית תצליח למנוע את המלחמה. בשבת התקיימה בפרדסים תפילה המונית, כשרבים מהחיילים הדתיים יוצאים בשירה ובריקודים. בצהריים, משחזר שלם, נקראו החיילים לפרוק משאית ענקית שטיבה לא ידוע. כשהארגזים נפתחו התגלתה ההפתעה: מסכות אב"כ מתוצרת גרמניה, שיובאו ארצה מחשש שהמצרים ישתמשו בנשק כימי. החיילים התחילו להבין שהמלחמה עלולה להיות קשה ואכזרית.
ביום שני בבוקר הגיע הגדוד לתדריך אחרון בתל-נוף, רגע לפני יציאתו דרומה. כשהצנחנים כבר עמדו מוכנים עם הציוד והמג"ד יוסי יפה מסר להם פרטים אחרונים, התקבלה הפקודה. "המג"ד מחזיק ביד מכשיר קשר מצ'וקמק של אותם ימים", נזכר שלם. "אנחנו לא שומעים מה שמוטה גור אומר לו, אלא רק את התשובה של המג"ד: 'מוטה, בחייך, אנחנו מוכנים לצניחה. תכף נוסעים לשדה התעופה'". בתוך זמן קצר מבינים הצנחנים כי מפקד החטיבה הורה לשנות את יעד הלחימה שלהם, אחרי שחוסיין מלך ירדן הצטרף למלחמה. וכך, במקום לצנוח בסיני, הופנו הצנחנים לקרב בירושלים.
חמישה ביוני, אחת בצהריים. הצנחנים עולים לאוטובוסים. הדרך משובשת, לעתים חסומה. לירושלים הם מגיעים רק בשעה חמש. בשעות הערב מגלים החיילים שהיעד שלהם הוא גבעת התחמושת - מתחם שהקימו הבריטים בתחילת שנות ה-30 כבונקר לאחסון התחמושת של בית הספר לשוטרים השוכן בסמוך. לאחר מלחמת העצמאות נותר המקום בשליטה ירדנית. סגן יורם אלישיב מדריך את חיילי המחלקה שלו ומנסה להרגיע אותם. יורם, בן 23 וחצי באותה עת, היה המבוגר ביותר מבין הלוחמים. איש מהם לא השתתף בקרב כלשהו קודם.
"הוא אמר לנו: חבר'ה, הקרב יהיה קשה, אבל התאמנו. עשינו את זה בחורף ובקיץ, בסדיר ובמילואים, ביבש וברטוב. אנחנו מכירים את המטרה הזאת ואנחנו נצליח - אבל יהיו נפגעים", משחזר שלם. "ואז התדריך נגמר, ומסביב אפלה, חושך מוחלט. יורם רוצה להראות לנו תצלום אווירי של הגבעה. הוא שואל: אתם רואים? אנחנו עונים לו: לא, והוא מנסה להראות לנו בעזרת פנס ושוב להרגיע, חבר'ה, יהיה בסדר".
ירושלים מופגזת, אנשים רצים למקלטים, ובין לבין מעודדים את החיילים: "תראו להם מה זה", "תכניסו להם", "עם ישראל חזק". שלם זוכר עד היום תימני ירושלמי, עטור תפילין וטלית, תוקע בשופר וקורא "שמע ישראל". "רוב חיילי הגדוד היו קיבוצניקים סוציאליסטים, ואני לא יודע עד כמה הרעיון של ירושלים דיבר אליהם, אבל אני, שכבר בתור ילד ביקרתי הרבה בירושלים כי אחי למד בישיבה שם, מאוד התרגשתי".
הפלוגה מגיעה לרחוב שמואל הנביא, במרחק מאה מטרים מהכניסה לגבעת התחמושת. אלא שאז היא נתקלת בבעיה: הגבול מלא במוקשים שישראל הטמינה במהלך השנים מאז מלחמת השחרור. חיילים מחיל ההנדסה מפוצצים את המוקשים, ובשתיים וחצי לפנות בוקר פורצות שתי פלוגות אל המתחם; האחת פונה לכיוון בית הספר לשוטרים, האחרת לגבעת התחמושת. עוד קודם לכן שיגר צה"ל פצצות מרגמה לעבר שני היעדים, והחיילים הירדנים מבית הספר לשוטרים עברו להתבצר באחד הבונקרים של גבעת התחמושת. וכך, במקום פלוגה ירדנית אחת, חיכו בגבעה פלוגה וחצי.
בעיה אחרת מתעוררת כשהכוח בפיקודו של יורם אלישיב נכנס בטעות אל התעלה המרכזית במקום לתעלה המערבית. את הדרך חוסם ג'יפ נושא תול"ר (תותח ללא רתע). כדי לפנות את המעבר נורה אליו טיל בזוקה, והחייל זאביק, שירה את הטיל, נפגע מההדף. חובש מטפל בו והכוח ממשיך פנימה. הירדנים יורים ללא הרף. כשהצנחנים נכנסים אל תוך התעלה, מוסתרים כמעט עד ראשיהם, הם חשים קצת יותר בטוחים. יורם המ"מ מבקש ממאיר מלמודי לקחת איתו שלושה חיילים, לצאת מהתעלה ולשתק את האש. בתוך דקה נהרגים מלמודי ושני חיילים נוספים, והרביעי נפצע.
25 שנה מאוחר יותר, ביום ירושלים, הוביל שלם קבוצת מבקרים בגבעת התחמושת וסיפר על האירוע הזה. אחד מחברי הקבוצה, אדם מבוגר, ביקש לשאול שאלה. "אתה רואה את השעון שלי? אתה יכול להגיד לי מה השעה?" הוא אמר. "לא הבנתי מה בדיוק הוא רוצה", מספר שלם. "ביקשתי מילד שהיה לידו שיסתכל, והילד בודק ואומר: שתיים וחצי. השעה הייתה כבר חמש אחר הצהריים. והאיש המבוגר אומר: אני אבא של מאיר מלמודי, וזה השעון של מאיר. הוא נעצר בשתיים וחצי. צה"ל הביא לי את זה. זו המזכרת היחידה שיש לי ממנו, ואין לי שעה אחרת. זה השעון היחידי שלי. התעשתתי מהר ואמרתי לו ולכולם שעכשיו אנחנו מבינים את הביטוי 'הזמן עמד מלכת'. הבנתי שבשבילו זו השעה היחידה. הוא הולך לחתונה והשעה שתיים וחצי, והולך לקניות והשעה שתיים וחצי. החיים נעצרו בשעה שפרצנו לגבעת התחמושת".
גם בשיר על גבעת התחמושת מצוינת השעה ההיא: "בשתיים, שתיים ושלושים / נכנסנו דרך הטרשים / לשדה האש והמוקשים / של גבעת התחמושת". כהיסטוריון חשוב לשלם לדייק: זו אכן השעה שבה החל הקרב; ככל הנראה מההדף של טיל הבזוקה נעצר השעון של מלמודי. לימים פגש שלם את המשורר יורם טהרלב, שכתב את השיר, ושאל אותו איך ידע על השעה הזוהרי השיר נכתב שבועיים אחרי המלחמה, עוד לפני שפורסמו התחקירים. טהרלב ענה לו כי הוא משורר שמחפש אחר חרוזים, ולא היסטוריון שמחפש אחר עובדות. ובכל זאת, השיר מדויק.
הלחימה על הגבעה נמשכה. בשעה רבע לארבע לפנות בוקר ספג הכוח פגיעה משמעותית נוספת - יורם המ"מ חטף כדור בבטנו. בשארית כוחותיו ביקש מהחיילים לעצור את הדימום, ללא הועיל. כעבור זמן קצר הוא נפטר.
צביקה מגן, אחד הקצינים, נוטל את הפיקוד. יקי חיימוביץ', ששהה כל הזמן בסמוך ליורם, אומר למגן כי שמע בקשר את התכנון לקרב, וכי המ"מ עמד לפצל את המחלקה לשניים, כשכל כוח אמור לעלות בתעלה היקפית אחרת. מגן מקבל את ההצעה, והכוח יוצא בשני ראשים. שלם יוצא בקבוצה של מגן. כעבור כמה דקות מפקדו מזהה שוב ג'יפ עם תול"ר. הוא צועק מיד "בזוקה אליי" ויורה. מההדף עפים כל החיילים לאחור, לתוך התעלה. "הכל מתמלא עשן, אבנים ופיח, אבל אף אחד לא נפצע", משחזר שלם. "זה היה נס".
החיילים מנסים להגיע אל התעלה ההיקפית כדי לנוע בה ולנטרל את הבונקר המרכזי בגבעה. לפי התחקיר וצילומי האוויר הם יודעים על בונקר בגודל שלושה מ"ר, מלא בתחמושת, ששליטה עליו תכריע את הקרב. אך הזמן עובר, מספר הנפגעים הולך וגדל, והחיילים לא מצליחים למצוא את הבונקר. גם מגן נהרג, ובמקומו תופס את הפיקוד יקי חיימוביץ'. רק בהמשך יתגלה שהבונקר המבוקש בנוי כחדר בתוך חדר, עם קירות מבטון מזוין שעוביים 40 ס"מ. הירדנים ישבו בתוכו לצד כמויות עצומות של תחמושת. יקי מנסה להתקדם לעבר המקום, אך כל הזמן נזרקים לעברו רימונים. לבסוף הוא מצליח להגיע אל הפתח, מגלה את סוד הבונקר הכפול, ומתחיל לאסוף חומרי נפץ כדי לבנות מטען חבלה. במשך שעתיים הוא מרכיב פצצה במשקל 16 קילוגרם. הבונקר מפוצץ בשעה 6:15 בבוקר , ובכך מוכרע הקרב.
במהלך הלחימה נפלו ליד שלם לא פחות מ-12 רימונים , אך הוא לא נפגע. "כשמדובר בירי מנשק, אפשר להגיד שמי שלוחם טוב יותר, סיכויי ההישרדות שלו גבוהים יותר. כל זה לא נכון לגבי רימונים. כשנופל לידך רימון אתה לא יכול לעשות שום דבר. אתה מתקפד, מקפל את הרגלים וצועק 'שמע ישראל'. אתה מעביר בסרט נע את חייך. אני חשבתי בעיקר על ההורים ועל החבר'ה. אתה עירום ועריה, ורק אלוהים מחליט מי יחיה ומי לא. אין משהו אחר לעשות, אלא אם כן אתה רועי קליין או נתן אלבז, שמחליט לשכב על הרימון כדי למנוע מאחרים להיפגע. אבל צה"ל לא נותן פקודות כאלה, ולא מצפה שמישהו יעשה דבר כזה. אני מאמין שהם מלאכים. זה לא הסטנדרט, אין דברים כאלה".
השחר עולה, המתים והפצועים עודם מוטלים בשטח. חלק מהחיילים שותים ואוכלים כדי להתאושש מהלילה האיום שעברו. שלם מחליט להתפלל ולהניח תפילין. הוא נזכר שאת יום כיפור של כיתה י"א בילה בישיבת כפר הרא"ה, שם התארחו באותה עת גם חיילים. מהדברים שאמר אז ראש הישיבה, הרב משה צבי נריה, נחרת בו המשפט: "חייל, בצאתך לקרב אל תשכח לקחת את התפילין". והוא אכן לא שכח. עוד בהתארגנות לטיסה לסיני הכניס את בתי התפילין לאפוד שלו, כל אחד בתא נפרד, וכעת הוא עומד ומתפלל תפילה קצרה.
"התחושה הייתה נוראה", מספר שלם. "מסביב ריח של מוות. היה יום חם, הגופות כבר הסריחו. התלבטתי אם מותר בכלל להתפלל בתנאים כאלו, אבל אמרתי לעצמי שאני לא בישיבה, אין לי עכשיו רב לשאול, ואני מתפלל להודות על הנס שנעשה לי. עד אותה שעה לא היה ברור מספר הנפגעים, ורב סרן שמועתי עבד שעות נוספות. זה היה הזוי. אתה פוגש אנשים שעל חלקם אמרו לך שהם מתים. כל הזמן מגיעות ידיעות, שמחות או מעציבות". ואכן , מתוך 22 חיילים במחלקה של שלם שיצאו לקרב, רק 14 נותרו בחיים.
לקראת הצהריים עולים החיילים לבית הספר לאחיות כדי לנוח אחרי ליל הקרבות ולפני הקרב שעוד מצפה להם על הר הצופים. אלא שגם הלילה ההוא נטול שינה, כשחיילים זועקים מתוך חלום בגלל המראות הקשים שצפים ועולים. "בלילה אחד התבגרנו. בלילה אחד הבנו מה זה קרב ומה זה לאבד חברים לנשק", אומר שלם.
למרות שמחת הניצחון הגדול באותה מלחמה, נשמעה במהלך השנים ביקורת על הקרב שניהל צה"ל בגבעת התחמושת. חלק מהמבקרים, כמו ד"ר אורי מילשטיין למשל, טענו כי הקרב היה מיותר מעיקרו, וכי חיל האוויר היה יכול לנטרל את הגבעה. אחרים מתחו ביקורת על שכוח הצנחנים לא ידע כמעט דבר על יעד הלחימה, ולא היה מצויד באמצעים מתאימים. שלם הודף את הטענות. "אי אפשר היה לכבוש את גבעת התחמושת מהאוויר או בעזרת כוח קטן כמו סיירת מטכ"ל. כדי לחסל את האיום על ירושלים נדרשה יחידה גדולה. ברור כשמש, גם בראייה של יותר מארבעים שנה לאחור, שזה היה הדבר הנכון לעשות. אפשר לבקר כמה שרוצים, אבל כשאתה עומד שם, בנקודה הגבוהה הזאת ששלטה על כל ירושלים, אתה מבין את החשיבות של הקרב.
"כמי שהיה שם אני יודע שזה קרב גיבורים, שהחיילים בו נלחמו בגבורה והפגינו סולידריות ועזרה הדדית. נכון, איבדנו רבים וטובים מחברינו, אבל צריך לזכור שלפני המלחמה מדינת ישראל כבר קידשה מגרשים לבתי עלמין, מחשש שלא יהיה היכן לקבור את כל המתים. 70 אלף ארונות קבורה הוכנו, ובסופו של דבר בכל המלחמה היו 671 הרוגים. מובן שאנחנו כואבים ומבכים כל אחד ואחד, אבל אי אפשר לומר שקרב לא היה הכרחי כי היו בו הרוגים.
"מדאיגה אותי התופעה של מנהיגים שלא מפגינים נחישות, אלא משדרים 'סליחה שניצחנו'. כל דור מצפה שהבנים שלו כבר לא ילכו לצבא, אבל לצערי גם הנינים שלי יצטרכו לגדול על כך שתמיד נהיה במצב מלחמה ונחיה על החרב. צריך לזכור שאנחנו שישה מיליון יהודים שמסביבם 300 מיליון מוסלמים, ולכן לא ייווצר מצב של שלום. תמיד ירצו להשמיד אותנו. מי שמדבר על שלום מפזר אשליות. אנחנו יכולים לעשות שלום רק אם נתאבד כמו במצדה. אגב, רוב הצנחנים ששחררו את ירושלים לא יחתמו על הדברים הללו. כמו שאמרתי, הם היו בני קיבוצים, חילונים, שמאלנים וסוציאליסטים, ונשארו כאלה עד היום".
אבל הם לפחות השתתפו בלחימה, לא הייתה השתמטות כמו היום.
"כהיסטוריון אני יכול לומר לך שאפילו במלחמת השחרור הסתובבו בכסית ובבתי הקפה בדיזנגוף לא פחות משתמטים מאשר היום. דווקא החרדים מזרם אגודת ישראל, ובטח מפועלי אגודת ישראל, השתתפו במלחמה".
למרות הקונצנזוס דאז סביב המלחמה, כיום בעיקר בציבור הדתי-לאומי מציינים את יום ירושלים. שלם מצר על כך. "לא הצלחנו להנחיל אותו בלבבות, וזה עצוב מאוד. בציבור החילוני כמעט אין ליום הזה משמעות, וגם בציבור החרדי מתעלמים ממנו. הייתי רוצה לראות יותר בתי ספר מטיילים בירושלים, לומדים על מורשת העיר וכמובן גם על הקרב בגבעת התחמושת".
אחרי הקרבות בירושלים נסעו לוחמי הצנחנים לרמת הגולן, לסייע בחזית הסורית. שלם זוכר היטב את הכרזה על אחת המשאיות שהסיעו אותם. "היה כתוב עליה 'אושוויץ - לעולם לא עוד'. כבן לניצולי שואה הרגשתי בדיוק את התחושה הזו, ורבים מהחיילים, שהיו גם הם בני דור שני לשואה, הזדהו עם הדברים".
עד שהצנחנים הגיעו לרמה הקרב כבר הוכרע, והם שבו לירושלים, למסדר הסיום של המלחמה. "חזרנו דרך ג'נין ובית לחם, והלוחמים הסתובבו בשוק של ג'נין וקנו מזכרות. במסדר נכחו 1,600 חיילים, חלקם על אלונקות, קטועי ידיים או רגליים, וביחד עם מוטה גור והרב גורן שרו כולם את התקווה. פעמיים בחיים התרגשתי כל כך בשירת התקווה: בפעם הראשונה שם, בירושלים, כשהייתה סוף-סוף שלנו, ובפעם השנייה כשנסעתי לראשונה לפולין, כשליח בני עקיבא, וההמנון נשמע ליד הקרמטוריום".
כשאני שואלת אותו מה לדעתו היה קורה אילו נדרש צה"ל להתמודד היום בקרב דומה, הוא משוכנע ש"הצנחנים של היום היו עושים את זה יותר טוב. רק לאחרונה שמעתי שעל כל מקום בגולני יש חמישה מתמודדים, כך שיש עדיין רוח לחימה ומורל בצה"ל. אני לא מודאג מהלוחמים, אלא מהחלטות המנהיגים ומהפיקוד הבכיר, שמושפע מהפוליטיקאים".
לאחר המלחמה שינה את שם משפחתו משמלצמן לשלם: "הורדתי כל אות שנייה בשם שלי, שברתי את השם, ונשארתי שלם וקרוב לירושלים". כיום הוא מרצה וחוקר במרכז לחקר השואה של מכללת בית וגן ובמכללת אפרתה. מחקריו עוסקים בין היתר בעולם היהודי-דתי בשואה - כיצד שמרו מצוות, איך התקיימו חיי קהילה ועוד. הוא היה מהמדריכים הראשונים שהובילו קבוצות למחנות ההשמדה בפולין, ועושה זאת עד היום. שם, יותר מבכל מקום אחר, מלווה אותו לדבריו התחושה שחווה גם בסיום הקרב של גבעת התחמושת: למרות הכאב והאובדן - עם ישראל חי.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם