הפלסטיניות שנפגעו מחוק האזרחות נחשפות
שומר ניסה להוציא את נוג'וד מחדר הלידה משום שאין לה תעודה, וסוזן רוצה לקחת את בנה לחוג, אך אסור לה לנהוג. כעת הן מתאגדות לקבלת זכויות
החודש ימלאו עשר שנים לחקיקתו. רבות נכתב על התיקון לחוק האזרחות, ועל קבוצת האנשים, אלפים במספר, שאותם הותיר חסרי מעמד וחסרי זכויות, למרות שבפועל הם מתגוררים בישראל שנים ארוכות אולם הפעם, לראשונה, החליטו הנשים החיות בצלו של החוק לצאת מן הצללים אל האור. נמאס להן שמדברים עליהן, הן רוצות לדבר בעצמן. נמאס להן לחכות הן רוצות לפעול עכשיו. מדובר בקבוצת נשים אזרחיות לצד חסרות מעמד, שנפגעו מחוק האזרחות, והחליטו להתאגד לקבוצת לחץ אקטיביסטית כדי לפעול להשגת "תושבות חברתית" - זכויות בסיסיות כמו נגישות לשירותי בריאות ורווחה.
פירוש הדבר הוא שהמאבק שהתקיים עד כה בבתי המשפט עולה מדרגה. עבור נשים חסרות מעמד, שהן שקופות לחלוטין בישראל, מדובר באתגר מיוחד ולא פשוט כלל זרות לחברה הישראלית, שונות בתוך קהילתן, הן בחרו בשנים האחרונות לא לנהל מאבק פומבי. בגלל הפחד התמידי שמלווה את מצבן הן העדיפו לרוב להתראיין בעילום שם או לא להתראיין כלל, אולם היום הן נחשפות בשמותיהן ופניהן, ומבקשות לחשוף את חיי היומיום ואת המאבקים הביורוקרטיים מאחורי הנתונים, האישורים והטפסים.
הן התאגדו באמצעות פרויקט העצמה של ארגון רופאים לזכויות אדם ושל סניף ארגון שתיל בחיפה, כדי להשיג זכויות בסיסיות שנמנעות מהן בעקבות התיקון לחוק. מרביתן שוהות בישראל כדין כבר שנים ארוכות ואינן מהוות "איום ביטחוני", אך למרות זאת הן אינן יכולות לנהוג כי אסור להן להוציא רישיון, לא יכולות ללכת לאסיפות הורים עם הילדים, לא יכולות ללכת לבנק כי אין להן הרשאה לחשבון הבנק של הבעל ולא יכולות ללכת לקופת חולים כי אין להן ביטוח בריאות, עד לאחרונה גם אסור היה להן לעבוד. נשים רבות אשר מעמדן נשלל מהן בעקבות התיקון לחוק מחכות להסדרת מעמדן בוועדה ההומניטרית במשרד הפנים או בבתי המשפט, ותהליכים אלה אורכים זמן ממושך, לפעמים שנים.
במכתב מיוחד ששלחו לחברות כנסת לפני חודש הן כתבו על חווייתן כנשים שקופות "רוחות רפאים", להגדרתן : "אלו חיים שבהם את משותקת לחלוטין, כאם וכאישה משוללת זכויות, עם תלות מוחלטת בבן הזוג חיים של התמודדות עם חוסר ודאות ובצל הפחד התמידי מגירוש או מאי חידוש היתר השהייה. תארי לך כמה קשה לנהל חיי משפחה נורמליים, לנסות לתמוך ולגדל ילדים כאשר אינך יודעת באיזה רגע יכול להסתיים מעצר הבית שאת נתונה בו, ומתי תגורשי. חיים של עיכובים תמידיים במחסומים, של חשש להסתובב במקומות ציבוריים, של שקר והסתרה בתוך החברה שלנו, של הפרדה ופחד".
אותן נשים מבקשות גישה לזכויות בסיסיות. הן טוענות כי אם מטרת החוק היא למנוע מהן גישה לאזרחות בישראל, מדוע הוא שולל מהן גם את הזכות לבריאות? שאלה זאת מונחת כעת על שולחנה של שרת הבריאות יעל גרמן, שבסמכותה להעניק להן "תושבות חברתית". ועדה במשרד הבריאות אף ייעצה לעשות כן, אולם המלצותיה אינן מיושמות.
"אנחנו נאבקים היום לקידום 'תושבות חברתית', שהיא גישה לשירותי בריאות ורווחה ללא תלות באזרחות", מסבירה שחר שוהם, ראש מחלקת חסרי מעמד בארגון רופאים לזכויות אדם, שמציין השנה 25 שנה להיווסדו. "לשרת הבריאות ושר הרווחה החדשים יש כבר סמכות לאפשר למי שנשוי לאזרח ישראלי להירשם לקופות חולים וללשכות רווחה. כעת, לאחר ששוב חודש התיקון לחוק, זה הזמן שלהם להפעיל את הסמכות".
כיום, בישראל, אזרח זר הנשוי לישראלי יכול להשיג מעמד בהליך מוסדר שאורך מספר שנים. עם זאת, התיקון לחוק האזרחות שנחקק לפני עשור החריג באופן גורף מההליך את הפלסטינים תושבי יהודה, שומרון ועזה. הטענה היא שבפועל החוק נועד להגביל איחוד משפחות בין אזרחי ישראל הערבים לבין פלסטינים תושבי יו"ש ורצועת עזה.
הנימוקים לתיקון, לטענת המדינה, הם ביטחוניים גרידא, ומסתמכים על חוות דעת של השב"כ, שהציג פוטנציאל סיכון גבוה לגבי אוכלוסייה של מבקשי איחוד משפחות, בשל האפשרות שהתממשה בעבר, שגורמים המבקשים לפגוע בישראל יסתייעו בהם בפעילות טרור או ריגול. מעל בימת הכנסת הגן שר הפנים החדש על החוק, ואמר כי הוא "חיוני כדי להגן על ביטחונה של ישראל ולמנוע מסייענים לפעול ולפגוע במדינה".
מנגד טוענים ארגוני זכויות האדם כי מדובר בחוק גזעני, שמונע משיקולים דמוגרפיים. לטענתם יש לבחון את הבקשות באופן פרטני, ולא לקבוע מראש כי כולם מהווים סיכון. חברי כנסת מן האופוזיציה תקפו בשבוע שעבר את מה שלטענתם הוא "גזענות במסווה של חקיקה" ו"עונש קולקטיבי".
דווקא ח"כ רובי ריבלין (הליכוד-ביתנו) אתגר את שר הפנים מעל בימת הכנסת ואמר כי "ייתכן מאוד שהיינו צריכים להגביל את כל איחודי המשפחות ללא הבדל בין פלסטינים או אנגלים, כדי להראות שהנושא נוגע לעניין הביטחוני. האם לא ראוי להחזיר את שיקול הדעת לשר הפנים? אם אכן מדובר באיחוד משפחות אמיתי ובאמת יש כאן פעולה הומניטרית - יינתן שיקול הדעת לשר".
אבל בשטח נוצרה מציאות חדשה. התיקון לחוק השפיע על חייהם של עשרות אלפי זוגות בהותירו אחד מבני הזוג ללא מעמד, ויצר "משפחות כלאיים": בן זוג ישראלי בעל זכויות מלאות, ילדים אזרחים ובן זוג חסר מעמד. התיקון הביא לכך שבישראל חיים גם אלפי אנשים ששהייתם היא חוקית ורצופה, אך מעמדם "הוקפא" ונותר במעמד של בעל היתר שהייה בלבד, המתחדש משנה לשנה. עם השנים הוכנסו חריגים והקלות אולם רבים עדיין נפגעו ממנו.
על פי ההערכות, כעשרים אלף אנשים נפגעו עד כה מהחוק, והנפגעות העיקריות הן נשים. העדויות מהשטח מעלות תיאורים קשים של התנהלות במרחב הציבורי. אישה אחת סיפרה כיצד הגיעה לבית הספר של בנה והמורה התעקשה שהיא רשומה כמתה, אמא אחרת העידה שהיא נאלצת לבקש מהרופא של בנה לבדוק גם אותה, מכיוון שאינה יכולה להירשם לקופת חולים. והעדויות ממשיכות להצטבר.
בשנה שעברה דחה בית המשפט העליון כמה עתירות שהוגשו לפתחו בטענה כי החוק אינו חוקתי ומגביל את חופש הנישואים של ערביי ישראל. עתירה אחרת שמתנהלת כבר ארבע שנים בבג"ץ - אשר הוגשה בידי האגודה לזכויות האזרח, רופאים לזכויות אדם וארגון "כיאן" - קוראת להפריד בין המעמד האזרחי ובין הזכות לבריאות או לשירותי הרווחה. "רק כדי להבין עד כמה מדובר באבסורד נורא, אם הטעמים האמיתיים לתיקון לחוק האזרחות הם ביטחוניים, הרי שאין שום הצדקה לשלול ממי שהם תושבי ישראל בפועל זכויות בריאותיות וסוציאליות", אומר עו"ד עודד פלר, המייצג את האגודה לזכויות האזרח בעתירה.
את אותה ההמלצה נתנה גם "ועדת חורב", ועדה מקצועית המשותפת למשרד הבריאות, משרד האוצר ומשרד הרווחה, אשר ישבה על המדוכה במשך שנתיים עד אשר קבעה כבר ב-2011 כי יש להעניק לאוכלוסייה הזו ביטוח בריאות תמורת תשלום בתנאים דומים לתושבי ישראל. עד היום ההמלצות שאומצו על ידי שלושת השרים לא יושמו ולא עוגנו בתקנות. הדיון הבא בעתירה יתקיים בעוד חודשיים, אז המדינה אמורה להציג את התקדמותה בטיפול בנושא.
כעת, כאמור, מתאגדות נפגעות החוק לראשונה. "יצרנו מפגש בין נשים נפגעות החוק לבין עובדות סוציאליות, והגברנו אצל הנשים את המודעות לזכויות שלהן", מסבירה רכזת פרויקט ההעצמה הנשי בעמותת שתיל חיפה, היבא אמארה. "בדרך כלל הדברים נידונים בבתי המשפט או מול משרדי הממשלה. זאת הפעם הראשונה שאנחנו רואים אותן לא דרך עורכי דין ולא דרך חוקים בכנסת. החשיפה הזאת לא פשוטה בשבילן, כי יש פחד להיחשף בעניינים רגישים, ויש נשים שתיקן עומד בבתי המשפט".
ממשרד הפנים נמסר: "רשות האוכלוסין וההגירה פועלת על פי חוק, ולכן לא הייתה רשאית לטפל בבקשות כל עוד לא אפשר זאת החוק. במרוצת השנים הוכנסו חריגים והקלות להוראת השעה, המאפשרים לקבוצות גיל שונות להגיש בקשות למעמד. בנוסף הוקמה ועדה הומניטרית, בראשות עו"ד מרים רוזנטל, שאפשר להגיש אליה בקשות לקבלת מעמד מטעמים הומניטריים".
ממשרד הבריאות נמסר: "החלטת הוועדה ראשונית וחלוצית. הודעה על כך נמסרה לבג"ץ במסגרת עתירה תלויה ועומדת בנושא. משרד הבריאות סיים לכתוב את טיוטת התקנות. קיימות נקודות ספורות שלגביהן משרד האוצר משלים את התייחסותו".
תגובת משרד האוצר: "בימים אלה אנו בונים מודל גבייה בהתאם להמלצות. אנו מקווים כי התהליך יושלם עד סוף השנה".
שם: נוג'וד קבהה
גיל: 32
ילדים: ארבעה
במקור: יריחו
כיום: כפר ברטעה
בישראל: 12 שנה
מעמד: בעלת היתר זמני שהיא מחדשת מדי חצי שנה
"נולדתי ביריחו, אבל התנאים של החיים היו קשים. לא יכולתי ללמוד. התחתנתי עם בעלי בשנת 2001".
איך הכרתם?
"בני המשפחה שידכו בינינו. הוא בן דודי. הוא גר בכפר ברטעה (כפר ערבי באזור המשולש, שחלקו המערבי מצוי במדינת ישראל וחלקו המזרחי שייך לגדה המערבית, ל"ש) ועברנו לגור בישראל כי כאן הייתה לו עבודה במסעדה. אני אהבתי את המקום. עברתי לכאן כי כך מקובל אצלנו, והייתה פה הזדמנות עבודה בשבילו".
למרות שידעת שתהיי מוגבלת כאן מבחינה חוקית?
"אז לא היה שום דבר כזה. לא חשבנו שזה יהיה קשה או בלתי אפשרי. להתחתן עם מישהו ולגור איתו. זאת זכות שיש לכל בני האדם, וידעתי שצריך לחכות ולהגיש ניירות כמו כולם. אבל שנתיים אחרי שהתחתנו הם שינו את החוק. עכשיו, כדי להיות כאן אני צריכה לחדש את אשרת הביקור שלי בכל שישה חודשים במעבר ביריחו. זה הזוי. החיים בלי מעמד קשים מאוד. אני רוצה ללמוד ורוצה לנהוג, ואני לא יכולה. מה ההיגיון בזה? אני גרה כאן, אני לא תיירת".
גם התנועה שלה במדינה מוגבלת. "אני מפחדת לנוע בחופשיות גם עם האישור, כי יש מקומות שאסור להגיע אליהם. בחגים אני הכי מפחדת, כי אז יש הרבה מחסומים. אני נמצאת כל הזמן בפחד. מה שמשאיר אותי כאן הם הילדים. יש להם אזרחות ישראלית".
מה מפחיד אותך?
"לא מכירים בי. אני לא יוצאת מהכפר בכלל. הייתי רוצה להסתובב בנוחיות. בעלי לא יכול להגיע לשטחים של הרשות הפלסטינית כי יש לו אזרחות ותעודה כחולה".
מכיוון שקבהה חסרת מעמד, היא אינה זכאית לשירותי בריאות. את הלידה של בנה, היום בן שלוש, בבית החולים הלל יפה, היא לעולם לא תשכח. אחד מהרגעים המשמחים של חייה הפך לחוויה משפילה וצורבת. "בכניסה לבית החולים מסרתי את תעודת הזהות הפלסטינית. כבר הייתי בחדר הלידה והשומר בא ודפק על הדלת ואמר שצריך להוציא אותי משם כי אין לי תעודת זהות. הוא דפק חזק על הדלת ואני בכיתי. כאב לי מאוד. הייתי כבר אמורה ללדת והיו לי צירים ופחדתי שהוא יוציא אותי ללדת ברחוב".
מה עשיתם?
"בעלי נעמד מולו ואמר לו שאין לו זכות להוציא אותנו משם, ושהוא אזרח ושיש לי זכות להיות שם. בחיים לא אשכח את הרגע הזה".
זאת לא הפעם הראשונה שקבהה מוצאת עצמה בסיטואציה כזו. "מכיוון שאני לא אזרחית לא נתנו לבן הבכור שלי תעודת זהות. ניסינו להסביר, שום דבר לא עזר. אחרי חודשיים גילינו שיש לו מחלה תורשתית. הוא היה צריך טיפול אבל בגללי הוא לא קיבל בהתחלה תעודת זהות ולא יכולתי אפילו לעשות לו את בדיקות הדם המתאימות. בסוף לקחו אותו לבית חולים פרטי בירושלים ושילמנו הרבה כסף. רק אחרי שמונה חודשים, כשפנינו לעורך דין, הוא קיבל תעודת זהות".
בעבר חששה להיחשף, אולם היום היא אומרת: "אני רוצה לדבר. אני דורשת את הזכויות שלי. לא מכירים בקיום שלי ואני רוצה לדאוג לילדים שלי. אני מפחדת, אם יקרה משהו לבעל שלי אני בכלל אהיה לא קיימת. החלום שלי הוא להיות שווה ולהרגיש בנוח. לא רוצה להרגיש שכל הזמן רודפים אחרי".
שם: ליילה גאנם
גיל: 41
ילדים: אין
במקור: זיתה, טול כרם
כיום: כפר זימר
בישראל: 16 שנה
מעמד: בעלת היתר זמני שהיא מחדשת מדי חצי שנה
הליך בקשת המעמד של גאנם מתוקף הנישואים הוקפא בעקבות חוק האזרחות. היא שולפת את היתר השהייה שלה מהארנק, דף בצבע חום בהיר ועליו כיתוב בצבע תכלת. פיסת הנייר הזאת היא הנכס החשוב ביותר שלה, והיא שומרת עליה מכל משמר. "אינו רשאי לנהוג" הודפס מתחת לתמונתה תחת הכותרת "הרשאות ומגבלות נוספות". גאנם יודעת דבר או שניים על מגבלות.
לפני שבועיים חזרה מביקור דתי במכה כחלק מטיול מאורגן שאליו נסעה עם בעלה. אולם במעבר בכפר קאסם בכניסה לישראל לא נתנו לה לעבור. "הייתי עם עוד 50 אנשים באוטובוס, והם עברו אחד-אחד, ואני הייתי היחידה שהורידו אותה מהאוטובוס. אמרו לי 'לא, את לא יכולה לעבור כאן. תעברי דרך מעבר אחר'. שלחו אותי לעבור דרך מחסום טייבה. ירדתי מהאוטובוס והתחלתי ללכת ברגל. לא היו שם מכוניות. במזל היה שם מישהו שעבר במקרה והסכים לקחת אותי. לא הבנתי למה. יש לי היתר שהייה, ואני תמיד מחדשת אותו בזמן. הרגשתי השפלה ונעלבתי. דמייני מה זה שאת היחידה שמורידים אותה מהאוטובוס, ועכשיו לכי תסתדרי. אבל לא נתתי לזה לשבור אותי. בעלי נכה, וידעתי שאני חייבת להגיע מהר הביתה כדי לעזור לו. למרות הקושי והעלבון אני חייבת לקחת אחריות ולהיות חזקה בשבילו. אם לא אכנס מכאן אני אמצא מקום אחר להיכנס ממנו. אני אוהבת אותו".
אז מתי את מרשה לעצמך להתפרק?
"זה קשה. אם יש מסיבה או משהו, ואני נשארת לבד בכפר בגלל המגבלות על התנועה, אז אני מאוד עצובה. החוק הזה שם עליי הרבה מגבלות. אני מרגישה מקופחת. עד השנה לא יכולתי לעבוד, לנהוג, ליהנות מביטוח בריאות. בעלי לא עובד והוא מקבל קצבת נכות כיחיד, ולא מכירים בזה שיש לו בת זוג, שחיה איתו ומטפלת בו. אנחנו חיים מ-2,500 שקל בחודש, ואני צריכה לשלם 1,000 שקל בכל חצי שנה לביטוח בריאות פרטי, אבל זה לא כולל ניתוחים". היא מוציאה מהתיק את הקבלה על התשלום. "את טיפולי הפוריות הייתי צריכה להפסיק באמצע בגלל זה. אני משכילה, הייתי רוצה ללמוד פסיכולוגיה לתואר שני ולעשות גם דוקטורט. אם הייתי יכולה לעבוד היינו יכולים לחיות יותר טוב. לפעמים אני נותנת שיעורים פרטיים לילדים בערבית".
בעבר נטען כי איחוד המשפחות נועד למנוע נישואים פיקטיביים בין ישראלים לפלסטינים.
"אנשים שאומרים את זה לא מחפשים את האמת. זה לא נכון. פגשתי את בעלי בשידוך, זה תהליך נורמלי. הסכמתי ועברתי לגור איתו. אז לא הייתה גדר ולא היה מצב לא נורמלי כמו היום. אתם מסתכלים עלינו, על כולנו, כמו אויב. אנחנו חיים כאן ומקיימים חיים נורמליים. אם יש אירוע ביטחוני בארץ, פיגוע או טילים, אנחנו מאוד לא מרוצים מזה. זה פוגע גם בנו. אישור השהייה לא נותן לי שום זכויות. אם המדינה לא רוצה לשנות את החוק אז שלפחות תתן לנו זכויות בסיסיות הזכות לבריאות, לנהוג ולעבוד".
מה גרם לך להסכים להיחשף עכשיו?
"אני לא מפחדת ואין לי שום דבר להחביא. הקבוצה של הנשים, נותנת לי כוח. הביחד מעצים ונותן כוחות למען הנפש. מכל סיפור של אישה למדתי משהו, על איך שהיא מתמודדת. לימדו אותנו על החוק ועל הזכויות שלנו ואנחנו רוצות לשנות את זה. אנחנו רוצות שהפוליטיקאים יראו מה ההשלכות של החוקים שלהם ".
שם: הומאייה בדרן
גיל: 34
ילדים: שניים
כיום: כפר זימר
מעמד: אזרחית ישראל. נשואה לסעיד, חסר מעמד ובעל היתר שהייה, במקור מכפר ליד טול כרם. נשואים 16 שנה
"אחותו נשואה למישהו מהכפר שלי, והוא ראה אותי בכפר. הוא הציע לי נישואים והסכמתי. רציתי להישאר ליד ההורים שלי, וגרנו פה. לא היו אז בעיות עם החוק או משהו כזה. הוא קיבל אישור שהייה וגרנו אצל ההורים שלי בחדר. בכל שישה חודשים היינו צריכים לחדש את האישור. ב-2003 העבירו את החוק הזה, ומאז הכל השתנה. המעמד שלו הוקפא ולא חידשו לו את אישור השהייה".
מה עשיתם?
"הוא לא רצה לעבור על החוק, וחזר אל הכפר שלו. היינו הולכים לבקר אותו וחוזרים. ככה נראית משפחה? זה נמשך, והיה לנו קשה. אני אישה חזקה, התגברנו על זה, אבל הילדים גדלו והרגישו כמו יתומים. הם הרגישו שונים מכל בני הדודים שלהם, כאילו אבא שלהם הוא משהו אחר, כאילו הם לא שווים. היה לנו קשה גם מבחינה כלכלית: בעבודה שלו בגדה הוא היה מרוויח שלושים שקלים ליום. לא לשעה, ליום. גרתי עם הילדים בחדר אחד אצל ההורים שלי. רצינו להיות משפחה רגילה, וכל הזמן נתקלנו בהגבלות ובדלתות סגורות. בסוף הוא חזר לפה אחרי שהוא קיבל אישור ושכרנו דירה".
אבל החיים עדיין לא חזרו למסלולם?
"רק עכשיו הוא יכול להתחיל לעבוד. אישור שהייה זה לא אישור בריאות. זה לא אישור שמאפשר לנסוע לאן שרוצים. זה כמו כלא. יש מחסומים שאפשר לעבור בהם רק בערב, גם אם למשל רוצים לנסוע לבקר את המשפחה שלו. ברגע שהם רואים את תעודת הזהות הירוקה שלו, התעודה הפלסטינית, יש הרבה מאוד שאלות. תמיד מוציאים אותנו מהאוטו וכלבים מחפשים בכל הרכב. בינואר היו שיטפונות בכפר ונסענו למשפחה שלו. בדרך חזרה היה גשם שוטף. לא באנו בשעה הנכונה כי לא רצינו לחזור בחושך, והחיילים במחסום החזירו אותו הביתה ברגל, בגשם, ואמרו לו לחזור בערב. ואני שואלת, למה? רק כדי להקשות עלינו את החיים?"
זה משפיע על מערכת היחסים הזוגית שלכם?
"אנחנו אופטימיים. מאמינים באלוהים וזה מחזק אותנו. אפילו כשהדברים מאוד קשים לנו אנחנו מנסים להישאר חזקים".
מה מחזק אותך?
"אני שואבת את הכוח מבעלי. הוא העצים אותי מאוד. בקבוצה הזאת של הנשים הרגשתי שאני יכולה ללמוד הרבה מנשים שנפגעו גם הן מהחוק. זה לא משהו שמתרגלים אליו, אבל אנחנו לא נוותר. יש לי זכויות כאן בדיוק כמו לשאר האזרחים במדינה. יש לי זכות לחיות עם הגבר שבחרתי להיות איתו. אפילו אם הייתי חוזרת בזמן הייתי בוחרת בבעלי. אנחנו בני אדם שווים ואזרחים שווים. כן, יש חוק, אבל החוק לא עוצר אהבה".
שם: ג'ווהר נסאר
גיל: 35
ילדים: חמישה
במקור: כפר ג'ת
כיום: כפר ג'ת
מעמד: אזרחית ישראל, נשואה לג'יהד נסאר, פלסטיני מהכפר עתיל, חסר מעמד ובעל היתר שהייה. נשואים 17 שנה. בקשתו למעמד הוקפאה בעקבות חוק האזרחות
"בעלי לא יכול לעבוד. רק השנה הוא התחיל, כי אפשרו לו. אני הייתי המפרנסת היחידה. עבדתי בניקיון, עבדתי במפעל, עשיתי כל מה שאפשר כדי להסתדר. כשאנחנו רוצים לבקר את המשפחה שלו, מרחק של רבע שעה מהבית שלנו, אנחנו צריכים לנסוע יותר משעה וחצי. יש מחסומים שהוא לא יכול לעבור, ומאוד קשה לבני זוג כשמפרידים ביניהם ככה. אני פה לדבר גם בשמו. לייצג אותו".
ואיך זה גורם לו להרגיש?
"הוא מרגיש חלש, הוא מרגיש שהוא כלום. שאני היחידה שעושה דברים בבית. הוא מרגיש שאין לו מקום פה. ההרגשה שלו היא שהידיים שלו קשורות מאחורי הגב, ושהוא לא יכול לעשות כלום".
הציעו לכם לעבור לגור בכפר שלו?
"אנחנו לא יכולים לעשות את זה, כי שם לא יהיה לי מעמד. אנחנו רוצים שיהיה לזה פתרון. שכל העולם ישמע אותנו. כולם אומרים לי: אם התחתנת עם פלסטיני, למה את לא נוסעת לשם? כשהתחתנו לא היה חוק אזרחות נגד פלסטינים ולא הייתה גדר. יש לנו זכות לבחור איפה אנחנו רוצים לגור ועם מי אנחנו רוצים להתחתן. אני רוצה שלילדים שלי יהיה טוב. הם לא מבינים והם כל הזמן שואלים למה לאבא יש מגבלות, ואני לא רוצה שהם יחשבו שאני נשואה לאויב. אני בחרתי לחיות עם בן אדם שאני אוהבת, ואני לא רוצה שיפרידו בינינו".
שם: סוזן חרזאללה
גיל: 36
ילדים: אחד
במקור: שוויכה, טול כרם
כיום: כפר זימר
בישראל: 14 שנה
מעמד: אישור שהייה ("קיבלתי לפני חודש, אחרי 14 שנים בישראל")
"פגשתי את בעלי זוהדי בשנת 1997. לאחותו ולבעלה הייתה עבודה בכפר, דרכם הכרנו והתחתנו".
חשבת שתהיה לך בעיה לעבור לשטח של מדינת ישראל?
"מעולם לא חשבתי שתהיה בעיה, הכל היה טבעי לגמרי".
מתי בפעם האחרונה ביקרת את המשפחה שלך?
"לא ביקרתי אצלם הרבה שנים כי לא יכולתי לצאת מהכפר, לא היה לי אישור. תקופה ארוכה לא יצאתי מהכפר כי פחדתי שמשטרה תבדוק אותי. אישור השהייה היה כל הזמן בדיונים ובוועדות - פעם טוענים שחסרים דברים בבקשה, פעם סירוב ביטחוני - ואני לא עשיתי כלום! - ופעם ענו שאין לי ילדים אז אי אפשר, למרות שיש לי בן אחד. הגשתי הרבה בקשות דרך עורכי דין וסבלתי הרבה מהונאה. בסוף פנינו לבית המשפט העליון ובאמצעות הוועדה ההומניטרית שלחנו בקשה. רק אחרי שנה, בדצמבר 2012, קיבלנו מהם טלפון. הם ביקשו לפגוש אותנו, שאלו שאלות ובחודש מרץ קיבלתי אישור שהייה".
איך נפגעת מהחוק?
"מכל הבחינות. היו לי בעיות בריאות, הייתי צריכה טיפולי פוריות, לא יכולתי להביא ילדים בלי טיפולים, ולא הייתה אפשרות לקבל טיפולי פוריות כאן. בעיה שנייה היא המחסור בהשכלה ועבודה. יש לי השכלה גבוהה, יש לי תעודה בעיצוב אופנה אחרי לימודים של שלוש שנים, אבל אני עדיין לא יכולה לעבוד כאן. גם בנוגע לנהיגה: אני לא יכולה להסיע את בני לחוגים שלו. אני מתחננת לאנשים שיסיעו אותו כי אני לא יכולה לנהוג".
איך הבן שלך נפגע מהחוק?
"הוא מרגיש לא שווה, שונה, כי אמא שלו לא יכולה ללוות אותו. אפילו כשהוא מבקר את ההורים שלי הוא לא נהנה, כי הוא היה מבקר אצלם רק עם אבא שלו, כשאני לא הייתי יכולה לצאת מכאן. כל הזמן נמנעתי מכל מקרה שיכול לגרום לי לסכנה".
איך זה גרם לך להרגיש? "הרגשה גרועה, שאני שונה מכולם".
הטענה היא שהחוק חשוב מבחינה ביטחונית, שהוא נועד להגן על ישראלים.
"זה לא נכון, אנחנו נשים נשואות ויש לנו בתים משפחות וילדים כאן, ולא באנו מכל סיבה אחרת. ממה החוק יגן עליהם? נשים מתחתנות עם גברים ויש להן חיים, אין להן שום מטרה אחרת".
איך הקבוצה שינתה אותך? "הקבוצה עשתה אותי חזקה יותר. קיבלתי הרבה ידע על דברים שלא ידעתי קודם בקשר לחוק, על זכויות בריאות וזכויות סוציאליות".
עכשיו את לא מפחדת להיחשף. למה? "למה לפחד? אני מדברת אמת, אני מספרת את הסיפור האישי שלי. כל עוד אנחנו מפחדות לא נקדם את זכויותנו, וזכותנו לחיות כשוות לאחרים".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם