הצצה ראשונה למוזיאון להקת אבבא בשוודיה
זיכרונות מבית אבבא: למרות שבעבר לא פרגנו להם במדינתם, בקרוב יפתחו למענם מוזיאון של ממש, בו תוכלו לראות מקרוב את התלבושות הנוצצות ולשיר ולרקוד עם הולוגרמות של חברי הלהקה בשטוקהולם
"אתה צריך להיות מאוד נרקיסיסט אם אתה נהנה ממוזיאון על עצמך", ממשיך ביורן, שנשמע קצת מודאג. "אבל לא היתה לי ברירה והייתי צריך להשלים עם הרעיון. קודם כל משום שזה קורה בעיר הולדתי שטוקהולם. כך שאם ארצה ואם לא, אני הולך לשמוע על זה הרבה, לפחות בתקופה הקרובה. הרגשתי ש'אם אתה לא יכול להילחם בהם, תצטרף אליהם', ולכן קיבלתי החלטה לעשות כמיטב יכולתי על מנת שהפרויקט הזה יצליח".
מוזיאון אבבא הראשון בתבל יפתח את שעריו ב-7 במאי. הוא ממוקם באי דיורגרדן, שעליו ממוקמים כבר מוזיאון ביולוגי ומוזיאון ימי. בעת הביקור שלי במוזיאון בנייתו טרם הושלמה. אני יודע זאת משום שהייתי שם, והמקום היה מלא בגברים מזוקנים שאני כמעט בטוח שאף אחד מהם לא היה ביורן או בני, ובוודאי לא אנייטה (פלטסקוג) או אנני-פריד (פרידה לינגסטד). מה גם שרובם הסתובבו באתר עם מברגים.
"כאן יוכלו המבקרים לרקוד עם הולוגרמות של חברי הלהקה", אומר לי מטיאס הנסון, מנכ"ל המוזיאון. "פה הם יוכלו לשיר עם הלהקה, וזה החדר שבו יוצגו כל התלבושות שלהם".
הנסון, בעבר עיתונאי מוזיקה ובכיר בערוצי טלוויזיה, הוא כמובן מעריץ נלהב של אבבא. עד כדי כך שפעם הצליח לשכנע את אביו לבנות לו גיטרה בצורת כוכב. ובכל זאת, כל ההתלהבות שלו לא מפצה על האכזבה הקלה מכך שטסתי במיוחד לשוודיה לראות מוזיאון, אך גיליתי שבנייתו טרם הושלמה. לא נורא, אני מניח שעד 7 במאי הכל יהיה בסדר. ואז אולי אשוב לביקור נוסף.
המוזיאון נפתח בתקופה של עיסוק נרחב בנושא של אבבא: 40 שנה לאלבום הראשון של הלהקה, ביורן ובני כותבים המנון אירוויזיון נוסף (לקראת המהדורה הקרובה במאלמה) ואנייטה מוציאה אלבום ראשון עם חומרים מקוריים מאז 1987.
מוזיאון אבבא בשטוקהולם הוא הראשון בעולם, וזה כשלעצמו קצת מפתיע. "אנשים באים לשטוקהולם ותמיד שואלים היכן מוזיאון אבבא והיכן מוזיאון הוויקינגים", אומר הנסון. "לא נעים לומר זאת, אבל עד עכשיו לא היה לנו אף אחד מהמוזיאונים האלה".
"מדוע? "אני שואל. "מה, השוודים לא אוהבים את אבבא?"
"היום כן", אומר הנסון. "אבל בשנות ה-70 הגישה כלפיהם היתה הרבה יותר הססנית. הם מעולם לא זכו כאן לאותה הצלחה שממנה נהנו ברחבי העולם. עוד דוגמה, כנראה, ל'אין נביא בעירו'. הם מכרו כאן תקליטים, זה ברור. אבל הרבה אנשים כאן גם אמרו עליהם דברים מאוד לא יפים".
לדבריו , סצינת המוזיקה השוודית בשנות ה-70 היתה מאוד פוליטית. מבחינה זאת, חברי אבבא פשוט לא התאימו. ביורן, שאיתו אני משוחח למחרת, אומר פחות או יותר אותו הדבר. ארבעת חברי הלהקה כבר היו מאוד מוכרים בשוודיה לפני הקמתה. "כולנו כבר יצרנו מוזיקה בשוק המקומי במשך שמונה עד עשר שנים", הוא מספר. "אנשים חשבו שתמיד היינו כאן. אנשים עדיין סבורים שתמיד היינו כאן".
התצוגות במוזיאון מתחילות משנות ה-60, כאשר בני אנדרסון ניגן על קלידים בלהקה שנקראה "הפ סטארס", שלכל חבריה היתה תספורת ביטלס, וביורן היה חבר ב"הוטנני סינגרס".
במוזיאון תוכלו למצוא גם את המכוניות שבהן נהגו חברי הלהקה באותם ימים ושחזור של הבקתה הקטנה שבה ישבו וחיברו את הלהיטים הגדולים שלהם. אה, כן, שחזור נוסף הוא של המטבח של ביורן ואנייטה, שבו הם כתבו את Fingers Slipping Through My. הוא מאוד קטן - מתוצרת "איקאה", כנראה.
אבל לא הכל תצוגות. אפשר גם לשיר ולרקוד ואפילו להתאכסן במלון צמוד למוזיאון. עובדי חברה יוכלו להגיע למלון על מנת ללון בו, כאילו שהם באים לכנס, מוסיף הנסון. לרשות המבקרים יועמדו נגנים ורקדניות. "כך שאם הבוס של החברה רוצה לעשות חזרה אחר הצהריים על שני שירים עם המוזיקאים והרקדניות באולפן, אין שום בעיה. הוא יוכל לעשות זאת, ואז להפתיע את העובדים בערב".
אבבא מעולם לא היתה להקה "קולית". אוצרת המוזיאון אינגמרי הלינג, שהיתה המאפרת של הלהקה וגם יצאה איתם לסיבוב הופעות באוסטרליה וביפן ב-1977, מאשרת זאת.
"זה היה סיבוב הופעות פרוע? " אני שואל. "מה פתאום", היא עונה מיד. "זו להקה סופרנקייה. המסיבות, כביכול, היו ארוחות ערב עם יין ובירה".
אם היא מאוד מתאמצת, היא מצליחה להיזכר באיזה ויכוח אחד שניהלה עם אנייטה על התסרוקת שלה, אבל זה בערך היה שיא הדרמה. בעת שהלהקה הופיעה היא נהגה לעמוד בקצה הבמה ולהקשיב. "לפעמים הבנות זייפו", היא אומרת. "לפעמים כל הלהקה זייפה".
את השנים האחרונות הקדישה הלינג לחיפוש מזכרות הקשורות לאבבא. הרבה מהמוצגים הגיעו דרך מועדוני מעריצים, אבל לא כולם. את הגיטרה בצורת כוכב (זו שהנסון ביקש מאביו שיבנה לו) היא מצאה אצל אספן בגרמניה; שמלה שפרידה תרמה למכירה פומבית בשווייץ נמצאה באוסטרליה; ואת סט התופים המקורי של הלהקה היא גילתה באסם. להקת חובבים ניגנה שם ולא ידעה כלל למי התופים היו שייכים. הלינג קנתה להם סט תופים חדש של ימהה תמורת התופים של אבבא, ובעיני חברי להקת החובבים - הם עשו עסקה טובה.
לדברי הלינג, היא גם מצאה את רוב התלבושות שבהן השתמשו חברי הלהקה בסיבובי ההופעות. "חסרות לי אולי עשר, לא יותר", היא אומרת.
הרושם שהותיר בי המוזיאון (הלא גמור) של אבבא הוא של להקה שנראתה אולי מטופשת, אבל גם לקחה את עצמה נורא ברצינות. הם כמעט לא בילו, בקושי יצאו לסיבובי הופעות. כל יום מחוץ לאולפן נראה להם בזבוז זמן. "היה כיף להופיע", אומר ביורן, "אבל הכי חשוב היה לכתוב. הכתיבה היא הסיבה שבגללה אתה ואני משוחחים היום ".
אף שפעם השוודים לא מי-יודע-מה השתגעו על אבבא, נראה שלמוזיאון הם דווקא יבואו. חלק מהמוזיאון גם יוקדש לסצינת המוזיקה המקומית. "אני חושב שבסופו של דבר, עמוק בפנים, אנחנו השוודים גאים מאוד במה שאבבא עשתה", אומר הנסון.
אבל עדיין אין מוזיאון על הוויקינגים, נכון?
"תתפלא, אבל דווקא שמעתי שמקימים אחד. ממש מעבר לפינה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם