עוזי מחניימי מספר על השקרים של המזה"ת
הכתב הישראלי ב"הסאנדיי טיימס", שחשף את סוכנת המוסד בפרשת ואנונו הודף את הטענות שהוא משמש כלי לפרסומים עוקפי צנזורה
התחושה בקרב רבים היא שאבו מאזן הרבה יותר מתון מערפאת.
"פוליטיקאים טיפשים לא מבינים שאבו מאזן קיצוני יותר מערפאת. גם אם הוא יחתום על מסמכים, הוא לא יוותר על אף אינץ'. יש לו תפיסה מעוותת שמבטאת את יחסו האמיתי לישראלים. במהלך הראיון הוא אמר לי שבקיץ 81' הפלסטינים ירו על נהריה מפני שבנהריה גרים אשכנזים, והם ידעו שפגיעה באשכנזים תכאיב לבגין יותר מאשר ירי על קריית שמונה, שם גרים מרוקאים. או שהוא אמר לי שישראלים מוציאים דרכונים זרים כדי שיוכלו להסתלק מפה. מזה כבר הבנתי עם מי אני יושב".
17 שנה עובד מחניימי ב"סאנדיי טיימס" הבריטי, העיתונאי הישראלי היחיד שעובד באופן קבוע וממושך עבור כלי תקשורת זר. הוא אחראי על סיקור המזרח התיכון ועל סקופים כמו חשיפתה של סינדי, סוכנת המוסד שלכדה את מרדכי ואנונו, החשיפה ששני סוכני מוסד נהרגו במהלך מעקב אחרי נחום מנבר, הצבת טילים איראניים בעמדות ירי לדימונה, פצצה אלקטרומגנטית ישראלית שתוכל לתקוף את איראן, הניסיון הישראלי לשכנע את טורקיה להתיר הצבת כוח ישראלי על אדמתה למקרה של תקיפה באיראן ועוד ועוד.
מעמדו המיוחד בתקשורת הבינלאומית חושף את מחניימי לביקורת קשה. "הכתב לענייני עקיפת הצנזורה במזרח התיכון", כינו אותו "בעין השביעית", מגזין ביקורת על התקשורת. בזמן שהצנזורה בישראל אפקטיבית ומטילה חסמים רבים על אינפורמציה, עיתונים רבים מכשירים את המידע דרך פרסומיו של מחניימי. עם זאת, עיתונאים ישראליים טוענים שחלק מהחשיפות שלו הן בכלל דיס-אינפורמציה ישראלית, ואילו הבלוגרית האמריקאית, מריל יוריש, שעוקבת אחרי הכתבות שלו, סבורה שבכתיבתו מחניימי דווקא מזיק לישראל. "יש יהודים שחושבים שאני אנטי-ישראלי מפני שכתבתי ספר עם בסאם אבו שריף שהיה היועץ של ערפאת. ערבים טוענים שאני פרו-ישראלי, היה עיתונאי ערבי שכינה אותי גבלס, אז אני מרגיש שאני מאוזן", אומר מחניימי
.
אפשר לעבוד בתקשורת הזרה ולשמור על איזון כלפי ישראל?
"העורכים שלי יודעים שכישראלי אני לא אהיה מוכן לכתוב על כל דבר. אני ידעתי שאשרף מרואן היה סוכן ישראלי לפני מלחמת יום הכיפורים, ולא פרסמתי את זה מפני שאמרו לי שזה עלול להזיק, ובסוף השם שלו פורסם והוא מת בנסיבות חשודות. אני יודע מי מפקד הטייסת שתקף, על פי פרסומים זרים, את הכור בסוריה ולא פרסמתי. היה לי תצלום של סוכני המוסד שניסו לרצוח את חאלד משעל ולא פרסמתי. במהלך מבצע 'עופרת יצוקה' מישהו סיפר לי שחיילי צה"ל רצחו פלסטיני בעזה. לא כתבתי על זה מפני שלא הייתי בטוח שזה נכון, וגם אם זה נכון - למה לי לכתוב על זה?
"אני ישראלי, בשביל מה סתם ללכלך, יש לי מספיק סיפורים גם בלי זה. ההתנהלות שלי היום היא בדיוק כפי שהייתה כשעבדתי בעיתונות הישראלית. עכשיו אני אפילו מקפיד יותר לא לגעת בכל זבל שמלכלך את מדינת ישראל ברבים. אני אומר שיעשו את זה אחרים, אני לא מוכרח. בפעולת צה"ל בג'נין מארי קולווין, הכתבת שלנו שנהרגה לפני כשנה בסוריה, הייתה בג'נין ואמרה לעורכים שמתנהל טבח של חיילי צה"ל בפלסטינים. אני בכלל לא הייתי בארץ, אמרתי לעורכים שיחכו רגע, עשיתי כמה טלפונים והתברר לי שלא דובים ולא יער. אמרתי למארי שלא תאמין לכל הבובקעס של הפלסטינים, ובסוף כתבנו כתבה מאוזנת. אחד העיתונים הבריטיים שדיווח על טבח בג'נין התנצל. אם לא הייתי ישראלי לא הייתי מתאמץ כל כך. אני לא רוצה להצטייר כמגן על ישראל, אבל דברים כאלה קורים לי הרבה בתנאי שזה לא מתנגש עם הנורמות העיתונאיות".
החשיפה שלך, ב-98', שישראל בודקת פיתוח של פצצה אתנית שתוכל לפגוע רק בערבים, היה מאוזן? אייב פוקסמן, מזכ"ל הליגה נגד השמצה, כינה את הפרסום לא אחראי ומסוכן.
"צריך להפריד בין הרים לצל שלהם. רוב התוקפים מתייחסים לצל ולא להר. מקור ישראלי מומחה בתחום אמר לי שהגיע מומחה מרוסיה שעוסק בסוג כזה של לוחמה, ובישראל מנסים לבדוק את זה. זה ההר. הצל הוא שישראל פיתחה פצצה אתנית. הרבה פעמים ההדהוד של הכתבה שונה מהכתבה עצמה. אני שולח לעורכים שלי בלונדון תמונה של בחורה יפה לובשת שמלת מיני, העורכים מאפרים אותה והופכים אותה לבלונדינית, והעיתונים הישראליים שעוקבים אחרי הסיפור משאירים אותה עם חזייה ותחתונים, חלקם משאירים אותה עירומה. זה קורה מחוסר ידע בסיסי באנגלית או מאמביציית יתר של העורכים בישראל".
אתה חשפת את סינדי, סוכנת המוסד שלכדה את מרדכי ואנונו. שלמה גזית, שהיה ראש אמ"ן, אמר בעקבות הפרסום שגם אם זו לא בגידה זה מעשה מלוכלך. טומי לפיד אמר שגרמת נזק למי ששירת את ישראל, קציני מילואים דרשו שדרגותיך הצבאיות יישללו, חברי כנסת דרשו מהיועץ המשפטי לממשלה שיערוך בדיקה. במבט לאחור אתה שלם עם החשיפה הזאת?
"המבקרים שלי דיברו מחוסר ידע. סינדי חשפה את עצמה. קרוב משפחה שלי שהיה בשנת שבתון באורלנדו אמר לי שהוא ישב איתה לארוחת ערב, והיא סיפרה לו שהיא סינדי. כל עיתונאי במקומי היה כותב על זה. אם היא הייתה מסתתרת לא הייתי כותב עליה, אבל היא סיפרה לכולם שהיא סינדי. לא סיכנתי אותה. עברו מאז 16 שנה ועובדה שהיא חיה ונושמת".
ביולי האחרון, זמן קצר לפני פתיחת האולימפיאדה בלונדון, דיווח מחניימי שסוכני מוסד ישראלים נשלחו לאירופה כדי לסכל פיגועים באולימפיאדה. יש הרבה דיסאינפורמציה, אמר הכתב הצבאי הישראלי הוותיק, רון בן ישי, בראיון טלוויזיה, בהתייחסו לפרסום של מחניימי. "כבודו של רון בן ישי במקומו מונח ובזה אסתפק", אומר מחניימי. "כשעבדתי ב'ידיעות אחרונות' לא השארתי לו יותר מדי שטח כתיבה. הכל אישי. החשיפה שלי נכונה".
אתה לא חושש להיות צינור של אינפורמציה ישראלית שנועדה להאדיר את ישראל ואת המוסד? הידיעה על הפצצה האלקטרומגנטית, או אחת הידיעות האחרונות שלך שישראל הטמינה ציוד למעקב אחרי הצי הרוסי בתוך עצמים דמויי סלעים בסוריה - כשהן מתפרסמות ב"סאנדיי טיימס" הן הצהרות כוח ישראליות.
"ישראל מפעילה מערכת של דיסאינפורמציה, אם כי רוב לוחמת המידע של ישראל היא אינפורמציה נכונה. בכל מקרה אני לא חלק מהעניין חד-משמעית. אני אנטי-ממסדי ואין לי קשר לממסד".
היו לך כמה ידיעות בשנים האחרונות על תקיפה מתוכננת של ישראל באיראן, חלקן תיארו הכנות לתקיפה מיידית. עד היום ישראל לא התקיפה את איראן.
"אני מקבל מידע בזמן נתון, מצלם תמונת מצב בנקודה מסוימת, אבל הדברים משתנים כל הזמן ועיתונאי הוא לא מנתח מוח, יש לפעמים שגיאות. לפני כמה חודשים טעיתי בכתבה על חיסולו של אחמד ג'עברי. כתבתי שמפקד חיל האוויר, אמיר אשל, נתן הוראה לשגר את הטילים ואמר תהרגו את הממזר. אחרי הפרסום התברר לי שממלא מקומו, ראש להק אוויר, נתן את ההוראה. רוב הידיעות שלי מדויקות, אף אחד לא היה מחזיק אותי כל כך הרבה שנים ב'סאנדיי טיימס' אם היה להם חשד שאני טועה הרבה".
ישראל צריכה לתקוף את איראן?
"ישראל תכננה לתקוף, אבל לא תקפה בין השאר בגלל הפחדנות של אריאל שרון. הוא היה קצין מעולה, אבל פחדן. שני קציני צנחנים אישרו לי שהוא היה פחדן אפילו שזה נשמע אבסורד. בגלל הפחדנות שלו כראש ממשלה אנחנו תקועים עם הנושא האיראני. את מה שהוא היה יכול לעשות בזול, היום אי אפשר לעשות ביוקר. לדעתי, צריך ללכת עם האיראנים בשכל, צריך להיות מתונים איתם ולא ללכת עם אלה. הם בני ברית טבעיים שלנו כמו שהיה עד79'".
מחניימי, נשוי ואב לשתי בנות, גר בלונדון ובתל אביב, גדל ברחובות ובשיכון הצנחנים ברמת גן. סבו, שלום קריינר ששינה את שמו למחניימי עם עלייתו לארץ, היה איש העלייה השנייה, ממייסדי מרחביה, חבר בארגון "השומר", " סלע קיומה של המדינה, חד-משמעית", אומר מחניימי. אביו, גדעון מחניימי, יליד עין חרוד, היה איש פלמ"ח, מראשוני הצנחנים וממייסדי חיל המודיעין. בכנס קצינים אחרי מלחמת יום הכיפורים הוא קרא למשה דיין להתפטר בעקבות מחדלי מלחמת יום הכיפורים, "ומאז הקידום שלו נעצר", טוען מחניימי.
בתפקידו האחרון היה סגן היועץ לטרור במשרד ראש הממשלה. הוא נפטר מהתקף לב ב-86' בגיל 58. "ידיד אמת שבודדים לנו כמותו", אמר אהוד ברק, אז אלוף פיקוד המרכז, על קברו של מחניימי. "לוחם ומאמין וחולם של ארץ ישראל הישנה והיפה".
"סבא שלי, אבי ואני מאפיינים קבוצה מסוימת באוכלוסייה הישראלית", אומר מחניימי. "זאת הייתה האליטה של החברה הישראלית, פרופ' מיכאל הרסגור כינה אותם פעם אצולת החרב של מדינת ישראל. כל ישראלי בן 80 יגיד לך שהוא הקים את המדינה, אבל את המדינה הקימו מעטים. כשאבא שלי נלחם בצפת ובלוד במלחמת השחרור, היו עסקנים שחלק מהזמן בכלל לא שהו בארץ, כמו שמעון פרס. כשצריך היה לתת את ליטרת הדם רק מעטים צעדו קדימה".
בצבא מחניימי שירת ביחידה 504, יחידה של חיל המודיעין שאחראית על הפעלת סוכנים במדינות אויב, והשתחרר בדרגת רב-סרן. אחרי מלחמת יום הכיפורים הוא עמד במרכז ניסיון חטיפה לסוריה שנכשל. "ביחידה הבנתי שבמזרח התיכון צריכים לפעול כמו במזרח התיכון, זה משחק קשוח ואכזרי. חבל שזה לא תמיד עבד ככה אצל ראש אמ"ן שלמה גזית בתקופתי, שהיה פחדן אף שהתדמית שלו היא של אדם זהיר. כולנו יצאנו מהיחידה פרנואידים, לא מאמינים בבני אדם, אבל גם יכולים לנתח בני אדם ולקרוא אותם בצורה טובה. ביחידה למדנו בעיקר הנדסת אנוש. יש לנו יכולת שכנוע טובה מעל הממוצע, מה שעוזר לי בעיתונות. רוב בוגרי היחידה מאוד מצליחים, וכולם אומרים שהיחידה הייתה בית הספר הכי טוב שלהם".
עם רקע כמו שלו, מספר מחניימי, קל לו להגיע למקורות טובים. "בני מחזור שלי בצבא מסתובבים בקהיליית המודיעין. יעקב נמרודי היה מקור טוב. שכרתי ממנו דירה בלונדון, הוא גר על ידי, בכל בוקר נפגשנו. הוא סיפר לי על הפרשה שנקראה'איראנגייט', וביקש ממני לא לפרסם כדי לא להזיק לבני הערובה. במסגרת העסקה ישראל מכרה נשק לאיראן, ובתמורה חיזבאללה שחררו בני ערובה אמריקאים בלבנון. הסכמתי ועד היום זו ההחמצה הכי גדולה שלי. הוא סיפר לי על הסכם לונדון, הפגישות בין המלך הירדני חוסיין לשמעון פרס בלונדון ב-87', שנועדו למצוא מתווה לסכסוך הישראלי-פלסטיני. פרס כעס אחרי הפרסום ואמר שזה בובע מייסעס, אבל הכל היה נכון".
כשהשתחרר למד מזרח תיכון, ערבית וספרות עברית באוניברסיטה העברית, ועבד כעיתונאי שסיקר את המזרח התיכון וכשליח "על המשמר" בלונדון. אחרי כמה שנים עבר ל"ידיעות אחרונות", ומשם ל"סאנדיי טיימס". "גרתי שנה בעמאן, ופעם אמנון דנקנר הגיע לירדן. הזמנתי אותו למסעדה הודית, והוא שאל אותי למה דווקא אותי לקחו ל'סאנדיי טיימס'. אמרתי לו שישאל את העורכים שלי. הייתי העיתונאי היחיד שאיננו אנגלוסקסי, היום יש עיתונאית לבנונית, האלה ג'אבר. בהתחלה העורכים שלי חששו שתהיה לי נטייה לצד הישראלי, אבל היום הם יודעים שאני עיתונאי מאוזן והם מתייעצים איתי בנושאי המזרח התיכון, גם כאלה שאני לא מעורב בכתיבתם. מארי קולווין, שהייתה בחורה אמיצה וחברה טובה שלי, אף שלפעמים היינו על סכינים, שנינו שיחקו על אותה משבצת, התייעצה איתי לפני כל נסיעה למזרח התיכון".
די מהר הוא הבין, אומר מחניימי, שהעבודה בעיתון האנגלי שונה לחלוטין מהעבודה כפי שהכיר אותה בתקשורת הישראלית. "כמו שצ'לסי ומכבי תל אביב הן שתי קבוצות כדורגל שמשחקות על מגרש בגודל זהה, אבל כאן הזהות נגמרת וכל השאר שונה. אני עובד בליגה אחרת עם דרישות אחרות, תנאים שונים ואחריות שונה. ההתנהלות של ה'סאנדיי טיימס' יותר אחראית ורצינית, יש הבדל אם אתה כותב ב'הארץ' או ב'סאנדיי טיימס', לידיעות שלי מתייחסים בעולם יותר ברצינות, והן גם מגיעות למקום הראשון באתר של העיתון".
העבודה בעיתון, שהתפוצה שלו מגיעה לכ-900 אלף עותקים, ארוכה ומורכבת, אומר מחניימי. "אני שולח את הכתבה ואחד העורכים קורא וחוזר אליי עם שאלות, אחר כך שולחים לי את הכתבה הערוכה, ואני מתקן שגיאות, ואז הכתבה עוברת לבדיקה של עורך נוסף ושל בודקי עובדות, ורק אז הכתבה עוברת לקריאה של עורך החוץ ושל העורך הראשי".
ואחרי כל זה רופרט מרדוק, הבעלים של העיתון, התנצל לפני כשלושה חודשים על קריקטורה שתיארה את נתניהו בונה חומה מדם ומגופות של פלסטינים והודה שזה היה פרסום גרוטסקי ומקומם.
"זאת הייתה החלקה. ישבתי עם העורך הראשי של העיתון ועם שגריר ישראל בלונדון, ויישרנו את ההדורים, מה שלא היה יכול לקרות אם לא היה בעיתון עיתונאי ישראלי".
זה לא מבטא קו אנטי-ישראלי, ואפילו אנטישמי?
"זה שטויות, הם מאוזנים לחלוטין בלי בדל של אנטישמיות. יש עיתונים בריטיים כמו 'הגרדיאן' ו'האינדיפנדנט' שנוקטים קו אנטי-ישראלי, אבל לא 'הסאנדיי טיימס'".
העבודה שלך קלה במיוחד מפני שבניגוד לעיתונאים ישראלים, אתה לא צריך להעביר את הכתבות שלך לצנזורה.
"הצנזורה היא קשקושים ותירוצים של עיתונאים עצלנים שלא מגיעים לסיפורים טובים. אם מאוד רוצים אפשר להעביר בצנזורה כל סיפור".
עיתונאים ישראלים מעבירים לך סיפורים שהם בעצמם לא יכולים לפרסם בגלל הצנזורה?
"אני לא נמצא בקשר עם עיתונאים ישראלים".
הצנזורית סימה וואקנין-גיל אמרה לפני שלוש שנים שאם ישראל הייתה יכולה לתפוס את מחניימי, היא הייתה מכניסה לו.
"זו התבטאות לא תקינה, ואני בטוח שהיא מצטערת עליה".
העבודה עם שני דרכונים, בריטי וישראלי, וחשבון הוצאות פתוח בכל העולם מספקים את יצר ההרפתקנות של מחניימי עד כדי סכנת חיים. "חיילי צה"ל ירו על הרכב שלי במחסום קלנדיה, ורק בנס הנהג ואני ניצלנו. יעקב נמרודי תמיד הזהיר אותי מהערבים. הוא סיפר לי שהייתה לו בירושלים מינקת ערבייה ובנה ניסה לרצוח אותו. הוא צדק. אם לא הייתי זהיר, לא פעם הייתי גומר את החיים שלי בשדה חשוך. הכפיל של עודאי חוסיין, בנו של סדאם חוסיין, ביקש להיפגש איתי בלונדון. נפגשנו במקום ציבורי ומוגן, אבל זמן מה אחר כך כשהוא ישב בלונדון במקום אחר ירו עליו. כשסיקרתי במצרים את המהפכה בכיכר תחריר, אנשי הביטחון המצרי עצרו אותי, ורק כשהזכרתי את שמו של עומר סולימאן, שחתנו הוא חבר שלי, הם החווירו וליוו אותי למלון. סיקור העולם הערבי זה לא להיות אורח של צה"ל בג'נין. אתה צריך להיות זהיר".
במצרים, הוא אומר, הוא נשאר אחרי שכל העיתונאים הישראלים עזבו, גם אלה שהיו להם דרכונים זרים. "ראיתי איך המעמד הבינוני, המשכילים, פותחים את השער לפונדמנטליסטים המוסלמים. המהפכה בעולם הערבי היא בין הפונדמנטליסטים לבין הדיקטטורים, והדיקטטורים מפסידים אחד אחרי השני". לסוריה הוא לא הצליח להיכנס. "הסורים לא הסכימו לתת לי אשרת כניסה מפני שאני ישראלי. אם כבר להפציץ, אז את המורדים. אם אסד יישאר, יהיו לנו עוד 40 שנות שקט".
במחיר עצום לעם שלו. הוא רצח עשרות אלפי מתנגדים.
"אביו היה רוצח וכמעט הגענו איתו להסדר. עדיף שבדמשק יהיה דיקטטור ולא פונדמנטליסט. המורדים רוצים להקים מנהיגות איסלאמית, אבל מה שיותר חשוב מבחינתנו זה מה שקורה כאן בשטחים".
אתה בעד הפתרון של שתי מדינות לשני עמים?
"זה הפתרון שהפך פתאום לבון טון. כל רוכבות הג'יפים מרמת השרון לא מבינות את זה ומצביעות לכוכב כזה או אחר שמדבר על שתי מדינות, אבל בעיניי זו טעות קולוסלית וסכנת נפשות. ברגע שניסוג לגבולות 67' וההתנחלויות יפורקו, חמאס ישתלט על הגדה. מדינת חמאס בשטחים היא אסון לישראל, ואני אומר את זה כמי שתמך במשך שנים בנסיגה ישראלית מהשטחים. ב-73' אפילו היה לי סטיקר של 'שלום עכשיו' על המכונית, פעם הייתה תנועה כזו".
אז מה הפתרון?
"הכיבוש מזעזע וצריך להסתיים, אבל ישראל צריכה להישאר בשטחים, המתנחלים יישארו ביישובים שלהם והפלסטינים יקבלו אזרחות ישראלית".
הפלסטינים לא ירצו להסתפח לישראל, ואם הם יסכימו מדינת ישראל לא תהיה יותר מדינה יהודית.
"המנהיגים שלהם אולי לא רוצים, אבל העם רוצה בזה, חד-משמעית. התפיסה הלאומית שלהם הרבה יותר מצומצמת מכפי שהמנהיגים שלהם מציגים אותה. הפלסטינים יודעים שהעתיד של ילדיהם יהיה טוב יותר אם הם יהיו אזרחים ישראלים. אנחנו לא נאבד כאן את הרוב. הילודה הישראלית עולה, הילודה הפלסטינית יורדת, נהיה 70 אחוז מהאוכלוסייה, ותמיד נוכל לשלוט על מספרם של הפלסטינים שיקבלו תעודות זהות ישראליות".
ואז הם יסבלו מאפליה וחוסר שוויון דומים לאלה של הערבים הישראלים.
"את זה צריך לתקן. מבחינתי, מוחמד ופטמה זה כמו שרה ומשה. לכולם מגיע שוויון, אבל בעיקר חשוב שכולנו כאן נבין שמבחינת העולם אנחנו פרובינציה קטנה וחשוכה, לא סופרים אותנו ממטר. בראייה של האנגלים, אנחנו מדינת עולם שלישי עם בני דודים חשובים, יהודי ארצות הברית ובריטניה. ישראל היא שום דבר מיוחד בעיני אף אחד, למרות מה שרוב הציבור הישראלי חושב".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם