הסיפור שהלך לאיבוד
הדור הקודם של ספרי הנוער, שדבורה עומר הייתה מבולטיו, השאיר אוצרות שערכם לא יסולא בפז. אסור לוותר עליהם כי הם "ישנים" או "ציוניים"
דבורה עומר אינה סופרת הנעורים היחידה שהטביעה על הילדות והנערות שלי חותם כל כך גדול, אבל אין ספק שהיתה מהמשמעותיות ביותר. הספרים שלה עשו בעצם את כל מה שניתן היה לצפות מספרות נעורים לעשות: הם הרחיבו את אופקיי, גילו לי חדשים, הציתו את דמיוני, ריגשו, שימחו, סקרנו, דרבנו אותי לקרוא עוד, ללמוד עוד, הם היו לי חברים של ממש.
מה אין בספרים האלה? האמונה ברעיון של בנימין זאב הרצל, הציונות של בן-גוריון, העוצמה של צביה לובטקין, הפמיניזם של מניה שוחט, הנחישות של שרה אהרונסון, הגבורה של טוביה קושניר וחבריו, נופלי הל"ה, הישראליות של זוריק לב, הטרגדיה של כל כך הרבה משפחות ישראליות. היא בחרה בדמויות יוצאות מגדר הרגיל, וקירבה אותנו, כילדים, לסיפורים המעצבים את תולדות עם ישראל.
אפשר לומר שהיא היתה סופרת מגויסת. אין בכך כל רע. אהבת הקריאה והסקרנות שהספרים שלה הנחילו הפכו את מעריציה לאנשים חושבים. כאלה שיוכלו בעתיד למצוא, כל אחד, בהתאם לאישיותו המתגבשת, את האיזון בין המגויסות ליכולת הביקורת.
אני לא יכולה לדמיין את הילדות שלי בלי דבורה עומר. בלי לילות מתחת לשמיכה עם פנס - וחבורת עלומים או הרפתקאות עמרי. בלי הביקורים השבועיים בספרייה שהיו ליום חג.
הספרים שלה שאהבתי עומדים עדיין על המדף, לצד הספרים למבוגרים. הם שם כי אי אפשר להיפרד מהם, כי הם פיסת תם ורגש נטול עימותים ופוליטיקה, משהו שכבר כמעט איננו, גם בספרות. הם שם כי הם מחכים לדור הבא, ואני כבר לא יכולה לחכות לראות אותם נהנים ומתרגשים, עם "לאהוב עד מוות" או "אני אתגבר".
ככל שהעתיד מתקרב, ההערכה לדבורה עומר ולדומיה רק גוברת, כי היום כבר אין "סופרים של דור". למעשה, כבר אין כמעט ספרות נוער בכלל. הצצה ב"מצעד הספרים"-פעילות לעידוד הקריאה בספריות בתי הספר - מגלה כי רשימת הספרים המומלצים לבני הנוער, למשל, מכילה בעיקר ספרים למבוגרים. לא מעט מסוג רבי המכר. רוב ההוצאות אינן משקיעות כסף בספרים לבני הנעורים - זה ז'אנר שכמעט נעלם.
ישנם מעט סופרי נעורים שעוד פועלים היום, מעט עוד יותר שיהיו הדבורה עומר, האוריאל אופק והאסתר שטרייט וורצל של הדור הבא. וזה חבל. כי זה שלבני הנוער יש עוד הרבה אפשרויות לעיסוקים, אינו אומר שאם הם כבר קוראים - זה חייב להיות רק "הארי פוטר". הם יכולים עוד למצוא עניין בספרים שנכתבו לפני 30 ואפילו 40 שנה. הם רק צריכים שמישהו "ימכור" להם את זה. הם צריכים שבתי הספר יחשפו אותם לזה ואפילו שיכריחו אותם לקרוא.
המשימה קשה הרבה יותר ממה שהיתה בעבר, אבל הסיכוי להשפיע כך על חייהם של ילדינו, ילדותם והתבגרותם, אפילו של מיעוט מביניהם, שווה את הכל.
נדמה כאילו "המבוגרים" כבר הרימו ידיים. יאללה, שיקראו כל דבר, העיקר שיעזבו את הסמארטפון וילמדו לדפדף. התפקיד של המבוגרים בחברה, של משרד החינוך, של המורים וההורים הוא להתעקש יותר. הדור הקודם של ספרי הנעורים השאיר לנו אוצרות שערכם לא יסולא בפז. אסור לוותר עליהם כי הם "ישנים". כי הם "ציוניים". כי הם תמימים מדי לדור הזה.
היזכרו מה הרגשתם כשקראתם את סיפורם של זהרה ושמוליק. לא שווה להשקיע מאמץ כדי שעוד צעירים יעברו את החוויה הזאת?
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם