זכות הציבור לא לדעת
לא כל דבר צריך להיות גלוי וחשוף. השיח המלחמתי איננו שיח אזרחי. הכללים שונים ומשתנים. והדרישה "להודות" בביצוע פעולות היא אבסורדית
אפשר להניח שרוב מה שעושות המדינות הללו מצוי במסגרת המדיניות המוצהרת שלהן. הרי נשיא איראן הכריז "מוות לישראל" מול מאות אלפים שהריעו לו. אנחנו גם יודעים ששליחי השטן מבצעים בדיוק את המדיניות שעליה מכריזים ראשי המשטר. פה ושם, בתאילנד ובהודו, מלאכי המוות הללו מתגלים. לפעמים הם אפילו מורשעים. לפעמים, כמו בפיגועי התופת בארגנטינה, עוברות עשרות שנים והם ממשיכים להכחיש.
ישראל אינה טומנת את ידה בצלחת. דברים מוזרים מתרחשים מדי פעם בסוריה ובאיראן. מדעני גרעין עולים בלהבות. טרוריסטים כמו עימאד מורנייה מתפוצצים באמצע דמשק. פיצוצים מסתוריים מתחוללים להם במחסני התחמושת של החיזבאללה. ישראל אינה לוקחת אחריות. כל מה שידוע הוא רק "על פי פרסומים זרים." תמיד יש ספק מסוים. אולי זו בכלל סודן שהפציצה את המתקן הגרעיני בדיר אזור שבסוריה? אולי זו הייתה תאילנד?
אנחנו יודעים רק על קצה הקרחון. רק כאשר יש הוכחות. כמו למשל פיצוצים אדירים בדמשק בגלל שמתקן סמוך בפרברים מוסר את נשמתו לשמיים במופע אורקולי מדהים הכולל הבזקים, פיצוצים ועשן בצבעים משונים. חגיגת זיקוקין די-נור. רואים את זה. תושבי דמשק, כולל שוכני ארמון הנשיא, התעוררו לנוכח המופע הרועם. הדיווחים מגיעים עד קצות העולם.
אלא שזה מה שידוע. יש הרבה יותר דברים שאינם ידועים. הם מתבצעים בווליום אפסי. רק מי שצריך בצד השני יודע. המופע הרועם בדמשק שבו חוסלו, לפי פרסומים זרים, משלוחי טילים לחיזבאללה, עולה בקנה אחד עם המדיניות המוצהרת של ישראל. לפרשנים ולמומחים אין ספק שידיה של ישראל במופע. אבל אלה הם כללי המשחק. צריך לעשות. לא לדבר. לנשוך. לא לנבוח. וכאשר יש רברבנים ופטפטנים, וחבל שיש, הם פוגעים ומזיקים. הרי זה לא שישראל רק מאיימת ומזהירה, אבל לא מקיימת. הרי האיום מתממש. זה מה שחשוב, ולא ההודאה הפומבית בעשייה. אין שום "זכות הציבור לדעת" כשמדובר בפעולות מהסוג הזה. לא כל דבר צריך להיות גלוי וחשוף. השיח המלחמתי איננו שיח אזרחי. הכללים שונים ומשתנים. והדרישה "להודות" בביצוע פעולות היא אבסורדית.
גם העובדה ש"כולם יודעים" אינה משנה דבר. העמימות היא בעלת ערך משום שהצהרות רהב מחממות את האווירה שלא לצורך. סגן שר החוץ הסורי יכול להצהיר מה שהוא רוצה, וגם להודיע שהתקיפה הישראלית היא "הכרזת מלחמה." אבל ברגע ששר הביטחון או ראש הממשלה יתרברבו על הפעולה - זה כבר לא יהיה שר החוץ הסורי שייאלץ להגיב. זה יהיה נשיא סוריה. זו עלולה להיות איראן. זה עלול להיות נסראללה. אנחנו במזרח התיכון. למילים יש ערך. הן מלחיצות. יש כאן ענייני כבוד בכלל וכבוד לאומי בפרט. כל זמן שישראל הרשמית יוצרת את הרושם שאולי זו בכלל שוודיה שהפציצה משלוח טילים, הפעולה הרבה יותר יעילה. המטרה הושגה, בלי הצהרות ראווה.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של מעריב
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם