ניסוי מדעי באמהות שכולות
האנשים שרצחו את אחי עשו זאת עוד בטרם מלאו להם עשרים שנה. הם שוחררו, ואתה רואה את התהום. חושב שהפעם לא תעמוד בזה
צבע הדם של כולנו זהה, וטרור הוא טרור הוא טרור. ועדיין, יש קשר הפוך בין הרשעות, האלימות והאכזריות שנדרשות לפיגוע טרור ובין מספר הקורבנות שהוא יגבה. אלו שמכונים "מחבלים זקנים" היו פעם צעירים וחסונים, והם לקחו במו ידיהם סכין ושחטו את יקירינו.
שני האנשים שרצחו את אחי עשו זאת עוד בטרם מלאו להם עשרים שנה. הם החליטו לילה אחד לקחת סכינים, לצאת למארב ולהרוג את היהודי הראשון שיעבור. הם בטח חזרו הביתה מתנשפים, ניקו את הדם ונכנסו למיטה, כאילו כלום. אנחנו גילינו את הרצח רק למחרת בבוקר, ומאז הכל השתנה.
צריך להבין: מה שנותן למשפחות את האפשרות להמשיך בחיים הוא היכולת הנוראה, שמסתגלים אליה עם הזמן, לשים את הכאב בצד. להילחם בדמיונות על "מה היה קורה אם", להיאבק במחשבות על הרגעים האחרונים שלו. האם הוא נבהל? למה הוא לא צעק? איך אף אחד לא ראה?
אנחנו מדחיקים הכל ובוחרים בחיים. מדחיקים גם את התנאים שהמחבלים האלה מקבלים מאיתנו בבתי הכלא.
הרי נצא מהדעת אם נחשוב על הלימודים האקדמיים שהם מקבלים בחינם כשהאמהות שלנו לא מצליחות לקרוא שלושה עמודים בספר; על מטעמי הבשר שמוגשים להם בארוחת הצהריים כשאצלנו יש מאכלים שלא אוכלים כי הם מזכירים את הימים של פעם; על הצהלות שבהן מתקבל כל אסיר חדש בכלא כשאצלנו הקול הרם היחיד בבית היה יבבה מבוישת של מי שפתאום נכנס לו לראש עוד זיכרון אחד קטן.
אחרי כמה שנים אתה מצליח לשים את זה בצד ולבנות לך חיים, אבל במציאות הישראלית תמיד עומדת ברקע הידיעה שיום אחד הם ישתחררו. לנו זה קרה. לפני כמעט שנתיים שוחררו מהכלא שני הרוצחים של אחי, במסגרת העסקה לשחרור גלעד שליט, אחרי שריצו קצת פחות מעשרים שנות מאסר.
עברנו שבועות נוראיים: הכל חוזר, ובתחילה אתה חושב שכאילו לא עברו עשרים שנה. אתה רואה את התהום ממש כאן, וחושב שאולי הפעם לא תעמוד בזה. אבל שוב בחרנו בחיים. אנחנו, בני המשפחות, שילמנו מחיר כבד תמורת גלעד שליט.
אבל הוא יצא מאפלה לאור גדול, והאור הזה שווה לנו, או לפחות לי. אבל מה יש כאן הפעם? האם במסגרת הניסיונות להתנעת תהליך מדיני צריך לערוך ניסוי ביכולת העמידה של אמהות שכולות? האם מחווה של רצון טוב צריכה לבוא על גבם של הורים מבוגרים שגם כך בקושי נושאים את הכאב?
המעשה הפשוט של פתיחת סורגי הכלא לרוצחים הופך את חיי קרובי המשפחה למסובכים, טעונים וכואבים מאוד. רובנו שוחרי שלום. אנחנו, שחווינו על בשרנו את מחירה של המלחמה, רוצים בשלום יותר מכל - אבל חייבת להיות מטרה ראויה קצת יותר ממחווה של רצון טוב. הלוואי שתביאו לנו את השלום, אבל בבקשה אל תעשו את זה בקלות ראש.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם