הגוזלים יורדים מהקן
הילדים הולכים כי אי אפשר לחיות פה, כי שם טוב יותר. זה תמיד היה ככה, אבל הפעם גם ההורים שלהם מסכימים איתם
רבים מהם מתייאשים בדרך. ההורים רואים את המצב, מורידים עוד קצת את רמת החיים, נותנים עוד קצת כסף. כן, חלקו הולך גם על בילויים. הם אנשים צעירים, מגיע להם לבלות וליהנות מהחיים.
הייאוש הגדול מתחיל ונגמר בדיור. תגידו: הם מפונקים. אנחנו, ההורים, ציפינו להרבה פחות בגילם. אז תגידו. מה זה משנה? תגידו: הם לא חייבים לגור בתל אביב או ברמת גן, או בהרצליה. שילכו לפריפריה, שם יוכלו לרכוש דירה. אז תגידו. הם רוצים לחיות באזור תל אביב כי זו "המדינה" שלהם. שם הם מרגישים שייכים, שם הם יכולים למצוא עבודה, שם הם פוגשים בערב את חבריהם וחברותיהם, ובעבור הדברים הללו הם רוצים לחיות כאן, אבל אינם יכולים.
אנשים רבים בני 25, 26 ואפילו 28 ממשיכים לגור אצל ההורים ואינם יכולים לצאת לעצמאות. האכזבה הגדולה שלהם מהממשלה הנוכחית היא בנושא הדיור. זו גם האכזבה של הוריהם. הם שומעים את ההבטחות, יודעים שהוקם קבינט לנושא דיור, אבל לא רואים בשטח שום מעשה אמיתי שמעיד על כך. הממשלה הזו הייתה צריכה להכריז שנושא הדיור הוא הדבר החשוב לה ביותר, ושהיא תהפוך כל אבן כדי להוזיל את מחירי הדירות. ואז לעשות. להילחם על זה כמו אריות.
כי אחרת אנחנו מאבדים אותם. הם ייסעו אל חבריהם שכבר נמצאים מעבר לים, יגידו שזה רק טיול, ויחליטו להישאר. אין לכם מושג על אילו מספרים מדובר. הם ייסעו לזמן קצר שיתארך לזמן ארוך. הם יראו שהחיים שם קלים יותר, שפויים יותר מבחינת האפשרויות. הם יראו שקניית דירה איננו חלום בלתי מושג. הם ימצאו בני זוג, יקימו משפחה, וזהו. איבדנו אותם.
ועוד לא דיברנו על בריחת המוחות של טובי האנשים פה, חוקרים ומדענים שהארץ הזו צריכה כל כך, שאינם מצליחים למצוא עבודה ולהסתדר בחיים, ונענים לפיתויים של מוסדות מחקר גדולים בארה"ב או אירופה, שיודעים להעריך את החשיבות של המצוינות הישראלית שאצנו זורקים לפח.
לפי דיווח במעריב מאתמול, רק כשליש מבעלי תואר שלישי בישראל מוצאים עבודה באוניברסיטאות או במוסדות מחקר. השאר שולחים קורות חיים לאוניברסיטאות בחו"ל, ומתקבלים מיד, בתנאים מצוינים.
מה ההבדל בין מה שהיה כאן לפני שלושים שנה לימינו אלה? שההורים של הדור הצעיר הזה תומכים בהחלטה של ילדיהם לנסות לחיות בחו"ל. הם היו מאושרים אילו הילדים והנכדים חיו כאן, אבל גם הם מיואשים מהאפשרות שה"ילד" יצליח לקנות לעצמו ולמשפחתו דירה. הם יודעים שכדי שזה יקרה הם יצטרכו לקחת חלק מהחסכונות שלהם לעת זקנה ולשים על החיים הצעירים של ילדיהם.
ומדובר רק על מעמד הביניים הגבוה, שיש לו מאיפה לקחת כדי לעזור. לאחרים אין בכלל סיכוי. אנחנו מאבדים אותם בלי מלחמה אמיתית. בלי לגייס את כל מה שאפשר כדי לנצח.
ולא רק שאין מלחמה, יש נסיגה. אתמול התבשרנו שבשנת 2012 הייתה ירידה של 40 אחוזים במכירת קרקעות על ידי המנהל, ואף על פי כן תקציבו צפוי לעלות ב-1.5 מיליארד שקל.
עוד ועוד נתונים על ההתנהלות הבלתי מתקבלת על הדעת של המנהל, שהוא החסם העיקרי למכירת קרקעות. אם מחירי הדירות לא ירדו, ואם לא נראה מאבק עיקש ואפקטיבי נגד כל מה שמפריע לכך, אנחנו נאבד הרבה אנשים צעירים וטובים, ומפלגות הקואליציה יאבדו את בוחריהן.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם