חידת הספינקס
צבא מצרים היה מפיל כל נשיא ששלטונו מאיים על חיי העם. אבל האם האחים המוסלמים יקבלו את ההדחה בשקט? המבחן האמיתי
תגובתו של הצבא המצרי למחאה נגד מורסי אינה מפתיעה. אין בכך כדי ללמד שהצבא חפץ בכס השלטון, ובוודאי שהוא לא שואף למימוש זכויות האדם האזרחיות והפוליטיות. אלה אינם מתפקידו של הצבא, ואף לא מחוז חפצו. שאם לא כן, למה בתקופת שלטונו של מובארק שמרו על שתיקת הכבשים? תשובה לכך דורשת הבנה היסטורית למעמדו של הצבא במצרים ולכוח העצום שצבר בקרב העם, ובעיקר אצל האזרח המצרי הפשוט.
ב-1952 הובילו ג' מאל עבד אל נאצר ואיש הצבא האגדי מוחמד נג'יב את הפיכת ארגון "הקצינים החופשיים", ובכך שוחררה מצרים מידי שלטון המלך פארוק. עם הצלחת מהפכת הקצינים עלה נאצר לשלטון, והוביל מהלכים לאומיים ואזרחיים שנגעו ללבו של האזרח המצרי הפשוט. נאצר נתפש כמי שהחזיר לאזרח המצרי את גאוותו הלאומית, ונחשב למי שצמח מן העם וחזר אל העם.
את נאסר החליף איש צבא אחר, אנוואר סאדאת, גם הוא איש הקצינים החופשיים. ככזה היה סאדאת אהוד בקרב העם המצרי: לאומן, לוחם, צנוע ונעים הליכות, אשר צמח מן העם והגיע לשלטון בזיעת אפו. הוא לא גילה שום סימני אהדה כלפי האחים המוסלמים ונקט כלפיהם במדיניות נוקשה ביותר, הכוללת מעצרים המוניים של פעילי הארגון. ההתנקשות בחיי סאדאת, שביצעו פעילי האחים המוסלמים, סללה את דרכו של חוסני מובארק לארמון הנשיאות.
מובארק היה איש חיל האוויר, טייס מוכשר, דמות כריזמטית ואהודה בעידן סאדאת. הוא המשיך את יחסו הנוקשה של סאדאת כלפי האחים המוסלמים, ולעתים אף נקט כלפיהם ביד קשה. בתקופת נאצר, סאדאת ומובארק נרמסו זכויות האדם ברגל גסה והאזרח המצרי נותר רעב ללחם, אך שלושתם הצליחו לשמר את גאוותה הלאומית של מצרים.
במשך הזמן למדו רבבות צעירים מצרים במדינות המערב, וכשחזרו למצרים מצאו אותה שרויה בפיגור פוליטי, משפטי ושלטוני. הדבר הוביל להתקוממות, ותמיכת הצבא בה לא נבעה משיקולים פוליטיים או חוקתיים אלא מרצון להימנע מפגיעה בחיי העם. מאז מהפכת הקצינים הצבא נחשב למגן העם, ולכן לא היה יכול לעמוד מהצד באין מעש.
בחירתו של מורסי לשלטון לא שימחה את הצבא, ואף לא את האזרחים החילוניים במצרים, אך היה קשה לפקפק בתוצאות הבחירות. הצבא אף העניק למורסי כתף תומכת ועזר לו לעשות את צעדיו הראשוניים בארמון הנשיאות, אך יציאת ההמונים אל הרחובות הביאה את הצבא שוב להפיכה נגד השלטון. כך היה נוהג הצבא גם כלפי מוחמד אל-בראדעי אילו היה בשלטון, שכן לצבא יש אחריות מוסרית לשמור על חיי העם.
אך כשמדובר ב"אחים המוסלמים", דומה כי עסקינן בתנועה גדולה, מסודרת, מאורגנת וחזקה, הנהנית מתמיכה עממית רחבה בקרב חלקים גדולים בעם המצרי וגם בתוך הצבא. לא בכדי הם הצליחו להוציא את ההמונים לרחוב. לכן תהיה זו שעת המבחן האמיתית של הצבא: אם יעברו הקצינים את המשוכה הזו, המשבר הוא רק שלטוני, ואיננו מלחמת אזרחים. אם לא, בקרוב תהפוך מצרים לאזור מלחמה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם