ברוך דיין אמת
אז עברתי לרמת אביב. התחנה הבאה היא כנראה הקבר
אני נמצא כרגע בחדר העבודה החדש שלי. מימיני חלון עם נוף סטטי באופן מדאיג, שלא השתנה במשך שעות. מכונית לבנה חדשה שאינני יודע מאיזה סוג היא - אבל נראה לי שזו אותה המכונית שי. לפיד עבר אליה לאחר שמכר את הב־מ־וו ונגמל מהסיגרים ומהוויסקי - חונה ליד הכניסה של בניין מגורים חדש ולבנבן שאינני יודע מי בדיוק גר בו. עוד לא יצא לי לראות מישהו יוצא או נכנס ממנו. אני כן רואה אורות שמדי פעם נכבים ונדלקים בקומה זו או אחרת, ואני חושד שהדרך היחידה שאנשים יוצאים מהבניין הזה היא בקפיצה מהמרפסת.
לפני שעתיים מישהי עברה במקרה בנוף של חלוני ואני הייתי נרגש עד כדי כך שמיד זינקתי לחלון. אמנם אני חדש בשכונה, אבל אני כאן מספיק זמן כדי להבין שבאזור השומם שאני גר בו, דבר כזה הוא חתיכת אירוע. בתוך מדבר המכוניות החדישות והחלונות החשמליים של רמת אביב, לראות אנשים בחלון זה לא עניין של מה בכך. מהזווית שבה התבוננתי עליה היה נראה שהיא אישה בסוף שנות השלושים לחייה. היא הלכה עם תיק יד גדול בצבע שחור ולבשה מכנסיים שחורים וחולצה כחולה כהה, שנראו כאילו נלקחו מהסט של מהדורת הערב של אחת מחברות החדשות. היא הלכה מהר יחסית, ואני שאלתי את עצמי האם היא מאחרת לפגישה כלשהי, או שאולי זה סגנון ההליכה שלה. השאלות הלכו והצטברו אצלי בראש: מה היא סוחבת איתה בתיק? האם היא מסוג הנשים שיש להן מיליון דברים בתיק רק כי אין להן כוח לעשות סדר? והאם במשאל עם היא תצביע בעד חזרה לקווי 67' תמורת הסכם עם הפלסטינים, או נגד?
בסוף התברר לי שזה לא תיק יד שהיא סוחבת, אלא שקית זבל. באותו הרגע גם גיליתי לראשונה שהחלון שלי ממוקם מעל לפח זבל.
האישה נטשה את הנוף והבחנתי פתאום שאם אתה עומד ממש ליד החלון ומביט שמאלה אפשר לראות גם פנס רחוב ומתחתיו ספסל. בכלל, אני חייב להגיד שהדבר הראשון שהבחנתי בו כשהגעתי לאזור הוא ריבוי הספסלים כאן ברחובות. כל מאה מטר יש ספסל. רק אחרי כמה סיבובים עם הכלב הבנתי את העניין: הספסלים הם מצרך חיוני לאוכלוסייה של השכונה, שמורכבת מאנשים עייפים שהגיעו לשלב שהעיסוק המרכזי בחייהם הוא ישיבה על הספסל והתבוננות מהצד על הנעשה. אין מה לעשות, זה קורה לכל אחד: בשלב כלשהו אתה הופך מאדם פעיל ל"מתבונן מהצד", ואז משהו בתוכך קורא לך לשבת על ספסלים.
זה קורה בדרך כלל לאנשים בגילאי הפנסיה שהפכו לחלק בלתי נפרד מהתפאורה של קופת החולים המקומית, אך פה נראה שזה קורה גם לאנשים צעירים יותר: בני שלושים וארבעים יושבים על הספסלים במשך שעות, לעתים עם כמה חברים (אך בלי לדבר ביניהם), ובעיניהם אפשר לראות את הייאוש המוניציפלי, את הבלות הנפשית, את התשישות, את הידיעה שהמשחק נגמר; שמשחקנים פעילים במשחק הזה שנקרא "חיים" הם הפכו לקהל, למשקיפים מהצד. ממולם לרוב נמצא פארק רחב ידיים (הפארקים של רמת אביב, אני חייב לציין, מטופחים ומרשימים) ושם אפשר לראות את האנשים שנמצאים שלב אחד לפני היציאה מהמשחק. אלו הורים צעירים שמלווים את ילדיהם הקטנים, שפורקים אנרגיה על המתקנים ורצים במרחק כמו אטומים במאיץ חלקיקים. לכאורה הם נראים ויטאליים מאוד, שופעי חיים, אך למעשה הם נמצאים במרחק של עוד ילד אחד ועשרה תשלומי משכנתא מהפרישה לספסל. כאן הספסלים הם האביזרים של תשישות הנפש, המרצ'נדייס של הבלות.
כששואלים אותי באיזה חלק של רמת אביב אני מתגורר, רמת אביב הישנה או רמת אביב החדשה - וזו שאלה ששואלים המון - אני עונה: העייפה. רמת אביב העייפה.
מבעד לחלון אפשר לראות גם עץ רחב וגבוה שאינני יודע לזהות, אך אני יכול להגיד שהוא מהסוג שמלכלך את המדרכות. אתמול יצאתי עם הכלב לטיול בלילה, והבחנתי במודעה משונה תלויה על העץ. היה כתוב שם: "בייביסיטר בת 20 עם ניסיון של 5 שנים מעוניינת לשמור על יקירכם". אילו אנשים משונים גרים כאן, אמרתי לעצמי, הבחורה רק בת עשרים וכבר יש לה חמש שנות ניסיון? לא פלא שאנשים כאן מתעייפים כל כך מהר מהחיים.
בהמשך הרחוב אפשר לפגוש מודעה משונה עוד יותר, שגם היא קשורה לתחום גידול הילדים - מודעה שאולי מסבירה איזה ילדים מוזרים גדלים פה. "הגן של הדובי", זו הכותרת של המודעה, "אצלנו בגן אין טלוויזיה, יש חצר ענקית ואווירת חופש וכיף" (כלומר, הילדים רוצחים זה את זה בחצר מרוב שעמום). "אצלנו בגן פותרים בעיות באמצעות תקשורת, ללא צעקות ועונשים. יש אוכל טעים, בריא ומזין. הגן מחולק לשלוש קבוצות גיל: תינוקייה, צעירים, וקבוצת בוגרים". בהמשך היום אני מאמין שאתקשר למספר שהופיע בסוף המודעה ואברר על הפרוצדורה הכרוכה בקבלה לקבוצת הבוגרים של הגן. אני רק מקווה שאשתי תסכים.
מפה לשם זה כבר היום השלישי שלי כאן, בלב לבה של רמת אביב העייפה. ועכשיו כבר ברור לי באופן הכי ודאי שאפשר להעלות על הדעת: המהפכה הושלמה. מילד הפלא של בתי המרקחת, גיבור מעמד המסניפים, הפכתי לאדם בוגר ואחראי ונורמלי, זעיר־בורגני מצוי, שהבין סוף־סוף שמשורה ישחרר רק המוות או המעבר לרמת אביב.
יש לי את כל מה שצריך בכדי להיות אחד כזה: בסלון שלי נמצאים הספרים הנכונים, במטבח התבלינים הנכונים, על המקרר מגנטים של בעלי המקצוע הנכונים, חיות המחמד הנכונות קופצות עליי ברגעים הנכונים, אני מקליט את כל התוכניות הנכונות בממיר המג'יק, יש לי כרטיסי חבר ברשתות הנכונות, יש לי אישה עם מבט נכון שנמצאת בחדר הנכון בזמן המתאים, יש לי מעמד דיסקים נכונים שמוכיחים שפעם הייתי צעיר, יש לי כל מיני מכשירי חשמל שנקנו במספר התשלומים הנכון, יש לי מזגן מפוצל שמסדר לי את הטמפרטורה הנכונה, יש לי רהיטים מאיקאה שממוקמים בצורה הנכונה, יש לי כל מה שצריך בורגני אמיתי, מישהו שעצם קיומו ברמת אביב הוא טבעי למדי. וזה בדיוק מה שמפחיד אותי.
lior.dayan@maariv.co.il
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם