דינא דמלכותא
המלוכה הבריטית פורחת: סקרי דעת קהל מראים שההערצה למלכה מעולם לא הייתה גדולה יותר. איך זה קורה? מסורת, פשוט מסורת
בסוף, היה דבר מה מקומם וביזארי בדרך שבה הגיב העולם. לידה היא עניין די שכיח (אנדרסטייטמנט בריטי ראוי כאן), והאם המאושרת והאב הנרגש, בסופו של עניין, היו שייכים למעמד שלם שעיקר תהילתו במזל. פשוט מזל.
זוהי תכונתה היסודית של האצולה - היא נולדה נכון. זוהי כמובן אמירה חומרית. עקרונית, זהו מעמד של אנשים שהתכונה המאחדת שלהם היא שנמנו עם קבוצה מצומצמת שאבות אבותיה היו מיעוט מבוטל ששלט ברבים. בכוח. באמצעות דיכוי וניצול.
בחלק נרחב מההיסטוריה של האצולה הבריטית ובפרט המלוכה, השליטה שלה ב"קומונרס" (פשוטי העם) הייתה גם באמצעות מה שהיינו מגדירים היום, בפשטות, עבדות. צמיתים, אריסים, נתינים - הרבה מילים שמתארות שלילת זכויות והנחה של היררכיה "טבעית" ו"אלוהית" שבה המלוכה בראש, אחריה האצולה והכמורה, אחריהן מעמדות בינוניים כמו סוחרים, ובסוף הרוב - ההמון הנבער מדעת.
על חשבון ההמון הזה, בזכות עבודתו הזולה והחינמית לעתים, שלא לדבר על עבודת עבדים ממש מעבר לים, נבנו חלקים נרחבים מאירופה. בעולם של המאה ה-21 זה אמור להיות כבוד מפוקפק מאוד ללחוץ יד לאדם אחר ולומר: אני ברון, או נסיך או דוכס, שזה, במילים אחרות, לומר שאבות אבותיי עסקו כעניין יומיומי בדיכוי וניצול הרבים וצברו הון וכוח על חשבונם.
בשנות ה-80, תוכניות כמו "ספיטינג אימג'" (הבסיס ל"חרצופים"), נהגו לבזות את משפחת המלוכה ולהציג אותה כחבורה מטומטמת, מושחתת וחסרת רגישות של אצילים שזכו בלוטו הגנאלוגי ונולדו נכון אחרי נישואים מרובים בתוך משפחותיהם המורחבות, מה שלא תרם לחוכמתם.
הלייבור, מפלגה ששלטה בבריטניה שוב ושוב מאז מלחמת העולם השנייה, נטתה לאנטי-מלוכנות, ומנהיגיה שקלו בשקט להוביל לרפובליקה. מותה של הנסיכה דיאנה הפנה זרקור אדיר לדרך שבה המלוכה מתנהלת, עם זכויות יתר שכוללות משרת שתפקידו לשים את משחת השיניים על המברשת, כל בוקר, לנסיך צ'רלס הצעיר.
ולמרות כל הדברים האלה, המלוכה הבריטית פורחת. סקרי דעת קהל מראים שאהבת הציבור למונרכיה מצויה בשיא. ההערצה למלכה אליזבת השנייה היא בממדים היסטוריים. צעירים אוהבים את המלוכה כמעט כמו הוריהם. התינוק שנולד השבוע היה הראשון בעידן דיגיטלי, עידן שלכאורה משווה ומאזן, מוחק פערים. זה כמובן לכאורה, כי הדור הדיגיטלי משתגע על הדם הכחול. רק צריך לבדוק את כמות התוצאות בטוויטר שמתייחסות ללידה המלכותית בלונדון.
אחד המונחים שמשתמשים בהם בחקר גלובליזציה הוא "גלוקליזציה". הוא מתייחס לדרך שבה ה"מקומי" מועצם בגלל הגלובליזציה. לכאורה, היא הופכת את העולם לכפר גלובלי, כמאמר הקלישאה. במובנים מסוימים - תקשורתיים, טכנולוגיים - זה נכון. אבל אחת התופעות המרתקות של גלובליזציה היא הדרך שבה מדינות, שבטים, קהילות, עמים, דתות, כפרים, ערים ובעצם כל מה ש"מקומי", להבדיל מאוניברסלי, מנסה להדגיש את עצמו. ויתרה מזו, עד כמה ה"גלובלי" מחפש את ה"מקומי", את האותנטי, את המיוחד, את התרבות השונה.
בפשטות, בעולם שבו כולם שותים קולה, לובשים גאפ ונוסעים במכונית יפנית או אירופית, יש ביקוש מאמיר לייחוד. בתוך הבלילה הגלובלית מבצבצות אמיתות נושנות על עצמנו. יש מילה שמתארת את זה: מסורת.
צריך להבהיר, כנראה במהירות רבה, שאין מדובר ב"מסורת" במובנה הישראל-ייהודי; כאן, כאשר משתמשים במסורת, היא כמעט תמיד דתית. אך המסורת של האיכר הצרפתי בייצור גבינה או של חמת חלילים בסקוטלנד או "כרוז העיר" בבריטניה (הקשיש המפחיד מעט שהכריז על לידת התינוק האחרון) לא קשורה לדת או לכמריה בהכרח. מסורות דתיות הן מרכיב בעליית קרנה של המסורת, אבל הן רק מרכיב. די קטן.
ולמרות כל הדברים האלה, המלוכה הבריטית פורחת. סקרי דעת קהל מראים שאהבת הציבור למונרכיה מצויה בשיא. ההערצה למלכה אליזבת השנייה היא בממדים היסטוריים.
צעירים אוהבים את המלוכה כמעט כמו הוריהם. התינוק שנולד השבוע היה הראשון בעידן דיגיטלי, עידן שלכאורה משווה ומאזן, מוחק פערים. זה כמובן לכאורה, כי הדור הדיגיטלי משתגע על הדם הכחול. רק צריך לבדוק את כמות התוצאות בטוויטר שמתייחסות ללידה המלכותית בלונדון.
אחד המונחים שמשתמשים בהם בחקר גלובליזציה הוא "גלוקליזציה". הוא מתייחס לדרך שבה ה"מקומי" מועצם בגלל הגלובליזציה. לכאורה, היא הופכת את העולם לכפר גלובלי, כמאמר הקלישאה. במובנים מסוימים - תקשורתיים, טכנולוגיים - זה נכון. אבל אחת התופעות המרתקות של גלובליזציה היא הדרך שבה מדינות, שבטים, קהילות, עמים, דתות, כפרים, ערים ובעצם כל מה ש"מקומי", להבדיל מאוניברסלי, מנסה להדגיש את עצמו. ויתרה מזו, עד כמה ה"גלובלי" מחפש את ה"מקומי", את האותנטי, את המיוחד, את התרבות השונה.
בפשטות, בעולם שבו כולם שותים קולה, לובשים גאפ ונוסעים במכונית יפנית או אירופית, יש ביקוש מאמיר לייחוד. בתוך הבלילה הגלובלית מבצבצות אמיתות נושנות על עצמנו. יש מילה שמתארת את זה: מסורת.
צריך להבהיר, כנראה במהירות רבה, שאין מדובר ב"מסורת" במובנה הישראל-ייהודי; כאן, כאשר משתמשים במסורת, היא כמעט תמיד דתית. אך המסורת של האיכר הצרפתי בייצור גבינה או של חמת חלילים בסקוטלנד או "כרוז העיר" בבריטניה (הקשיש המפחיד מעט שהכריז על לידת התינוק האחרון) לא קשורה לדת או לכמריה בהכרח. מסורות דתיות הן מרכיב בעליית קרנה של המסורת, אבל הן רק מרכיב. די קטן.
מה המלכה אליזבת מייצגת? מה היא רוצה לייצג? היא רוצה לייצג המשכיות. קביעות. יציבות. ביטחון. כבוד לעבר, וכבוד לערכי העבר. משפחתה אמורה להיות מודל של ההמשכיות הזו. המלכה, במילים אחרות, היא המסורת.
בניגוד למלכים של המדינות הצפוניות (דנמרק, הולנד), שאין להם בעיה להיתפס הולכים לקניות בבירה, המלכה היא שמרנית קפדנית. בחצר של המלכה הזו, במאה ה-21, אנשים עדיין קדים קידה למלכה. לא רק משרתים. זה נקרא "קורטסי". ברור שהדוכסית מקיימברידג' קייט עבורכם, צריכה לקוד קידה למלכה. אבל כאשר קייט איננה בלוויית בעלה, היא עדיין צריכה לקוד קידה לבנות של הנסיך אנדרו ופרגי, משום שהן "נולדו נסיכות" בדמן, ואילו היא בת פשוטי עם בלבד. זוהי ההיררכיה, והמלכה מתעקשת עליה. ושלא יהיה ספק - כולם קדים קידה.
זוהי רק דוגמה. יש עוד רבות. בית המלוכה הבריטי מתעקש שוב שוב לקיים את המסורות העתיקות שלו. וכמה שהוא מתעקש יותר, וכמה שהעידן הדיגיטלי מואץ, כך הפופולריות של המסורת גדלה. מהי בריטיות בכלל? לשתות תה בצהריים? להיות מנומס? להילחם עבור האימפריה? כל הדברים האלה היו נכונים עבור הבריטי ב-1943. הם נעלמו, כפי שכל תייר ישראלי שהגיע ללונדון יודע. דבר אחד לא השתנה - המלוכה. המלכה היא בריטניה בהתגלמותה. סמל ריק מכוח מעשי, תוכי שקורא את הודעות הממשלה בצייתנות. פרדוקסלית, המלכה השלימה ניצחון מלא. מאות שנים אחרי נפילת המלוכה האבסולוטית, בריטניה זה היא.
עבור ההישג הזה המלוכה עבדה קשה. הרוח שהכניס אביה של המלכה הנוכחית, ג'ורג' השישי, קבעה שכדי שהמונרכיה תשרוד היא צריכה לשרת. היא צריכה להוות דוגמה. הליכתם של כל גברי בית המלוכה לצבא - מוסד שמעסיק כרגע בעיקר בנים ובנות של המעמדות הנמוכים בחברה הבריטית - היא דוגמה אישית.
איזה בן או בת של ראש ממשלה בריטי ב-40 השנים האחרונות הגיע לצבא? לחם עבור המדינה? התשובה היא אפס. צאצאיהם של האליטות הפוליטיות לא מחויבים בדוגמה אישית. אבל הנסיכים צריכים להוכיח שהם לא פרזיטים. בעולם שבו המילה "חובה" נתפסת כעניין מיושן, עליהם מוטלת החובה לשרת (לא חובה חוקית - אלא ערכית).
שלא לדבר על דיאנה או צ'רלס, שאימצו עשרות מטרות טובות ולעתים מהפכניות ממש. ולא כדאי לשכוח את הסטייל; בעולם של MTV הוא מצרך די נדיר ומבוקש. ב-1974 ניסה אדם בשם איאן בול לחטוף את הנסיכה אן, בתה של המלכה. הוא ירה בשומר הראש שלה, הוא ירה בעיתונאי שניסה להתערב, פתח את הדלת של מכוניתה והורה לה, כשהוא מחזיק אקדח ואחרי שירה בשני בני אדם, שתצא מיד כי זו חטיפה. היא השיבה לו, בתשובה מפורסמת, שזה "לא סביר במיוחד" שתסכים(Not Bloody Likely). בעולם צעקני, אפילו הסנוביזם של המלוכה הוא הפוגה.
בעולם היום יש אוליגרכיה אחת בלבד: זו של הכסף. מי שמחזיק בכסף, ולעתים קרובות לא משנה מהיכן בא, הוא האליטה. הוא תמיד היה אליטה, רק שהמציאות הגלובלית מעצימה את הכסף. הכסף הוא (כמעט) הכל. כמעט, משום שעדיין יש איים שהם בלתי ניתנים לרכישה, שמייצגים קווים ארוכים יותר משושלות של כסף. זה נכון שלמלוכה יש כסף וזה חלק מקסמה, אבל זה לא הכל; יש לה מסורת, ויש לה סגנון, והיא לא מכרה את עצמה לגמרי להמון הגלובלי. רק קצת. והוא מת עליה בגלל זה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם