יש מקום לדאגה
לכאורה נראה שזה יהיה עוד סיבוב שיחות עקר שיסתיים בלא כלום כמו קודמיו ב-20 השנים האחרונות. אך יש גם תסריט אחר, והוא מדאיג
נגד כל הסיכויים ונגד כל המקובל זה שנים רבות, הוא הצליח להביא לכך שהפעם רוב הלחץ האמריקאי הופעל על הפלסטינים. נתניהו כבר נקט מהלך ראשון גם במשחק החדש כשהוא שולח לשם את ציפי לבני בתור "נוהל שכן". אם העסק יישבר בידיים שלה, של גברת תהליך מדיני בכבודה ובעצמה, מי יוכל להאשים את הצד הישראלי.
אלא שמכאן הסיפור מתפצל לשני תסריטים אפשריים. האחד אומר שבאמת לשם זה הולך. הפער בין עמדות נתניהו לעמדות ציפי לבני הוא מזערי, אבל הפער בין עמדות לבני לבין עמדות הפלסטינים הוא תהום עמוקה. היא נוהגת לומר שבימי ממשלת אולמרט היא כבר כמעט הגיעה להסכמה עם אבו עלא על הכל, ואם רק היו נותנים לה עוד קצת זמן, היה בא שלום על ישראל. עכשיו נתניהו נותן לה לבדוק את זה וליפול עם זה.
גם אנשי יוזמת ז'נווה מוכרים לנו ולעצמם סיפורים דומים. הם לא משקרים ביודעין, הם באמת מאמינים בזה כי ישבו איתם כמה פלסטינים נחמדים ובאמת אמרו דברים נחמדים. רק שאף פעם זה לא הגיע לרגע המחייב באמת, ויהודים לא תמיד יודעים לקרוא נכון את הקודים של אמנות המשא ומתן המזרח-תיכוני.
בתרבות הערבית המרחק בין לומר משהו ובין להתכוון לזה ברצינות ובאופן מחייב גדול הרבה יותר מהמקובל בתרבות המערבית. במזרח התיכון בהחלט מותר ומקובל להבטיח כל מיני דברים כדי ליצור אווירה טובה, ואחר כך להתכחש להם ולחזור אחורה. זה לא נחשב שקר כי בן שיחך ובן תרבותך אמור להבין מתי אתה מתכוון ברצינות ומתי אתה רק מדבר בנימוס ויוצר אווירה.
העובדה היא שבכל פעם שהדברים הגיעו לרגע האמת המחייב, הפלסטינים ברחו ולא חתמו. ערפאת נמלט מקמפ דיוויד ברגע שאהוד ברק אמר את המילים "קץ הסכסוך". אבו מאזן ברח מאולמרט ואבו עלא ניתק קשר מציפי לבני ברגע דומה. מאמיני אוסלו האדוקים המציאו תירוצים מגוחכים לכל המקרים האלה. על ערפאת אומרים שזה קרה משום שאהוד ברק לא התנהג אליו מספיק בכבוד והוא נעלב. על אבו מאזן מספרים שהוא כבר כמעט חתם, אבל אז הבין שאולמרט הוא ברווז צולע והממשלה שלו עומדת ליפול, ולא רצה לחתום עם מנהיג חלש.
שני התירוצים מבליעים בתוכם זלזול עמוק בערבים, כאילו הם סוג של ילד מפגר שלא ממש מבין את העולם. אדם שמציעים לו 85 אחוז ממשאלות לבו הנכספות ביותר לא בורח כי מישהו העליב אותו, אלא ממהר לנהל מו"מ בתקווה להשיג מחיר טוב יותר. וערפאת לא היה טמבל וידע יפה מאוד שאם הוא יתמקח, ברק ייתן לו הרבה יותר מהצעת הפתיחה. גם אבו מאזן רחוק מלהיות מישהו שלא מבין מה הולך סביבו. הוא יודע יפה מאוד שבישראל ממשלה חדשה מחויבת להסכמים שחתמה קודמתה. לו היה מעוניין להגיע להסכם, הוא היה מזדרז כפליים לחתום עם אולמרט דווקא משום שנראה שממשלתו מתחילה ליפול.
פוליטיקאים ופרשנים ישראלים נוהגים לומר על גושי ההתיישבות ועל שכונות ירושלים שהם המקומות "שלכל הדעות יישארו בריבונות ישראלית". לכל הדעות של מי? הפלסטינים מעולם לא הסכימו באופן מחייב לא לגושי ההתיישבות, לא לשכונות ירושלים, לא למדינה מפורזת ולא לוויתור על זכות השיבה. בוודאי לא לנוכחות ישראלית בבקעת הירדן. על כל אחד מהסעיפים האלה הם אמרו פה ושם דברים נחמדים ומנומסים, ואף פעם לא באופן מחייב. על הכרה במדינה יהודית הם אפילו לא השמיעו איזה המהום עמום של אולי הסכמה. והעיקר: הם נזהרים ונשמרים מהביטוי "קץ הסכסוך". זה שבלעדיו מהבחינה הישראלית לא עשינו כלום.
אין שום סיכוי לגשר על כל הפערים האלה בתוך כמה חודשים. ועדיין לא דיברנו על שאלת עזה ועל שאלת חילופי השטחים, כלומר היכן יימצאו בתוך ישראל הצפופה שטחים בהיקף של מאות אלפי דונמים שאפשר למסור למדינה הפלסטינית. בקיצור, התסריט הראשון והסביר אומר שהולכים לעוד סיבוב שיחות והזדמנויות צילום, שכמו כל קודמיו ב-20 השנים האחרונות לא יוביל לשום מקום. אם כך יקרה, יש בהחלט סיכוי שזה יהיה הסבב האחרון של שיחות סרק, וכל הנוגעים בדבר, משלושת הצדדים, יתפכחו מאשליותיהם ויבינו שרעיון שתי המדינות עצמו הוא רעיון סרק.
אבל זה בדיוק מה שמוליד את התסריט האפשרי השני. המדאיג. רובה של החברה הישראלית, רוב מנהיגיה הפוליטיים ורוב המדברים והכותבים שלה, ובתוכם גם בנימין נתניהו, אחוזים פחד לא רציונלי מהרגע הזה, שבו יתבהר ויתברר שחלום שתי המדינות לא יכול להתגשם ושצריך להתחיל לחשוב על רעיונות אחרים. לדעתי, רוב האנשים מבינים כבר מזמן שזה המצב ושרעיון המדינה הפלסטינית לא ישים ולא אפשרי. אבל הפחד מהאלטרנטיבה גורם להם לבחור בהכחשה.
כיפה אדומה עומדת לפני המיטה של סבתא, והיא רואה את כל הסימנים המעידים על כך שבמיטה שוכב זאב: אוזניים של זאב, עיניים של זאב, פה ושיניים טורפות של זאב. אבל במקום לצעוק: "זאב, מה אתה עושה במיטה של סבתא?" כיפה אדומה שואלת: "סבתא, למה יש לך אוזניים גדולות כל כך?"
הפחד לפעמים סותם את השכל ודוחף את האדם לשקר לעצמו ולהתעלם מכל סימני האזהרה שיכולים להציל אותו בעוד מועד. כן, יש מקום לחשש שנתניהו ילך לאופציות הזויות ואובדניות מרוב פחד להתמודד עם העובדה שמדינה פלסטינית בתנאים סבירים היא בלתי אפשרית. הוא עלול להוביל לסוג של נסיגה חד-צדדית בנוסח שרון או להקמה של מדינה פלסטינית ללא שלום, ללא ויתור על זכות השיבה וללא התחייבות פלסטינית על קץ הסכסוך. הוא עלול ללכת להסכם עם האמריקאים בלי השתתפות הערבים או להסדר ביניים של עקירת יישובים ונסיגות לשווא וללא שום תמורה. בקיצור, איזושהי נוסחה יצירתית של "ייתנו - יקבלו, לא ייתנו - יקבלו יותר".
העובדה שראש הממשלה בעצמו טורח ודוחף קדימה את ההצעה למשאל עם היא בעיניי דווקא סימן מדאיג; סימן לכך שהוא מתכוון ללכת באחת הדרכים האלה. הפחד הוא המוטיבציה המרכזית לצעד לא אחראי - יותר קל להעביר אותו במשאל עם מאשר במפלגה או בכנסת. תחת הסיסמה המפחידה "או מדינה פלסטינית שתחיה איתנו בשלום או מדינה דו-לאומית שתחריב את כל הציונות", רוב הציבור ייסחף בפחד של מנהיגיו ויצביע בעד מדינה פלסטינית, גם אם היא מוקמת ללא הסכם, ללא שלום וללא ביטחון.
בשורה התחתונה, לצערי, אני לא יכול להרגיע את מי שמרגיש מודאג מאז ההודעה על חידוש השיחות. יש בהחלט מקום לדאגה.
הגוף הבוחר את הרבנים הראשיים לא בחר במי שאני רציתי, אבל אסור שהתחרות הביןמגזרית תעוור את עיניי מלראות שנבחרו שני רבנים ראשיים ראויים ומכובדים. שניהם תלמידי חכמים חשובים, ושניהם בעלי פוטנציאל להיות מקובלים על הציבור הרחב ולהרבות בישראל אהבת תורה ויראת שמים. וזה הרבה יותר חשוב מהשאלה אם אריה דרעי יצא מנצח ונפתלי בנט יצא מובס (התשובה לשתי השאלות היא כן, כמובן).
הציונות הדתית אכן הובסה תבוסה מכאיבה, שיהיו לה השלכות מעציבות על פרצופו של עולם הרבנות והדיינות בישראל. אבל אני לא רוצה להיכנס לחשבון הקטן של איפה טעינו במובן הטקטי והפוליטי, ומה היה קורה אילו הרב שפירא לא היה מתמודד, או אילו הרב סתיו לא היה מתמודד, או אילו היה מועמד ציוני-דתי רק באחת משתי הגזרות ואפשר היה לעשות דיל כלשהו. ברגע הראשון הזה אני מציע חשבון נפש במובן עמוק יותר, לא של איפה טעינו אלא של איפה חטאנו. לדעתי, חטאנו במגזריות יתר.
לשאיפה לרבנים ראשיים ציוניים יש טעמים עקרוניים ומוסריים של מחלוקת לשם שמים, אבל יש גם ממד של תחרות יצרית שלא לשם שמים, ונצחנות מהסוג של אוהדי כדורגל. זה אנושי וטבעי, וזה בסדר גמור בפוליטיקה ועל הטריבונות בבלומפילד. בבחירות לרבנים ראשיים היה צריך לרסן את היצר הזה ולפחות לצמצם ככל האפשר את עוצמתו. אנחנו דווקא הרשינו לו להתפרע.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם