הנשק הזה הורג אותנו
לראשונה עולה דרישה ברורה בציבור הערבי לאסוף את הנשק, אך לאיש לא חשוב מה מתרחש אצלנו. הרי הכל היה שונה אם היה זה סיכון בטחוני
- תחקיר: המגזר הערבי אוגר נשק באין מפריע
סוחרי נשק חוגגים, קבוצות נשק מתארגנות ויש מחירון לאמצעי הלחימה השונים-אקדחים, נשק אוטומטי, רימונים, טילי לאו ומה לא. בנוסף, שיעור הפשיעה גדל ושיעור הערבים המעורבים במעשי רצח ובניסיונות רצח כפול מהשיעור שלו באוכלוסיה.
ההסבר הוא סוציו-אקונומי: אוכלוסיה ענייה, מוחלשת שסובלת מהדרה ומדחיקה אל השוליים. השלטון המרכזי, שמפלה את הציבור הערבי כמעט בכל תחום אפשרי, מתרשל גם בטיפול בביטחונו האישי והקולקטיבי של האזרח הערבי. מי שמרשה לנשק הקטלני הזה להיות קיים, להיות מופץ, להיות שמיש בכל יישוב, אחראי על התפשטות הפשיעה ועל הרגשת החרדה ואי הביטחון של האזרח.
יש רושם שהממשלה וזרועותיה השונות מתייחסות אל היישובים הערבים כאל החצר האחורית. לא חשוב מה מתרחש שם, לא מעניין מה מתרחש שם - אלא אם במקרה נפגע יהודי או יהודים. סיפור כזה היה בטייבה, כשמתוך 25 מעשי רצח בשנים האחרונות פוענחו רק שלושה. על פי תשובת השר לביטחון פנים לשאילתה שהגשתי בכנסת, כאשר יהודי נרצח בטייבה לפני מספר שנים לקח כמה ימים כדי לפענח את הרצח ולהביא את הרוצחים לדין.
לראשונה זה שנים רבות קמה הנהגה פוליטית, חברתית ודתית של הציבור הערבי וקוראת, דורשת ומתחננת לאסוף נשק, למנוע את הפשיעה, לפענח את מעשי הרצח ולהטיל עונש על האחראים. ההרגשה היא כי הקריאות האלה לא מקבלות התייחסות הולמת מאחר שהתוצאה בשטח ממשיכה להיות קשה, שפיכות הדמים נמשכת והאלימות גואה.
זה המקום לומר כי אין אנו מסתפקים בהטלת האשמה על המשטרה או על גופי שלטון בלבד. אלה אחראים ואלה אחראים, אבל בחברה הערבית מתקיים דיון נוקב, ביקורתי, על אלה הסוחרים בנשק ועל אלה המשתמשים בו. אנחנו אומרים כי האלימות הגואה היא סרטן המתפשט בגוף שלנו ומאיים לפרקו.
לפני מספר שנים תע"ל, המפלגה שאני חבר בה, יצאה בקמפיין נגד אלימות תחת הכותרת "די לאלימות-הנשק הורג אותנו". במגרשי הספורט, במסגדים, ברחובות ובבתי ספר הסתובבו צעירי תע"ל והחתימו על עצומה נגד האלימות. יתרה מזאת, העברתי לפני מספר שנים חוק נגד השימוש בנשק באירועים ציבורים, לרבות מה שקרוי ירי בחתונות שהסתיים לא אחת בפגיעות בנפש. יצאתי נגד מה שמכונה רצח על רקע כבוד המשפחה.
רצח נשים הוא דבר נורא, פרימטיבי, קטלני. קיימתי ישיבה היסטורית בכנסת של ועדת החקירה שעמדתי בראשה, בהשתתפות ראש הממשלה נתניהו, חמישה שרים, שלושים חברי כנסת, משפחות שכולות, מומחים וראשי הציבור הערבי, כדי להעלות את הנושא הזה לסדר היום. קראתי לא להשתמש בביטויים חיוביים כדי לתאר רצח נשים כמו "חילול כבוד המשפחה" או "רצח רומנטי". מאז , דוברי המשטרה כבר לא נוקטים את הלשון הזאת בהודעות שלהם.
אבל יש לעשות יותר, גם בתוכנו פנימה, כדי להעלות את המודעות לחוסר המוסריות, לחוסר החוקיות ולחוסר הלגיטימיות של רצח נשים מצד אחד ולשימוש בנשק ובאלימות כאמצעי לפתרון בעיות מצד שני. אין מדובר בבעיה בעלת מרכיבים תרבותיים, כיוון שהאלימות שוטפת את המדינה בכלל ואת החברה הערבית בפרט, אבל לשם הדגמה - בגדה המערבית, שם יש יותר נשק, שיעור המעשים הפליליים והרציחות קטן יותר מאשר אצלנו. זה מחזק את הדברים שכתבתי על הרקע הסוציו-אקונומי והמצב המיוחד של המיעוט הערבי בתוך מדינת ישראל והיחס אליו.
אין לקבל את התשובות שלפיהן אין תקנים ואין תקציב כתגובה למצוקה הקשה של האזרח או של האימא שלא יודעת אם הבן שלה ישוב מבית הספר או לא. מתן הרגשת ביטחון לאזרח הערבי בבית, בבית הספר, ביישוב ובמגרש הכדורגל היא אמנה חברתית מובנת מאליה בין המדינה לבין האזרח, ובמקרה זה המדינה כשלה וממשיכה להיכשל - כי האזרח מרגיש מופקר.
תארו לעצמכם שהממשלה או זרועותיה היו חושדים שהנשק בטייבה או באום אל פחם הוא נשק בעל ייעוד ביטחוני. הרי הם היו הופכים אבן על אבן, מוצאים אותו ועוצרים את בעליו - וגם את בני הדודים שלו באותה הזדמנות. אין ספק שיש יחס שונה לנשק הפלילי הקטלני המכלה כל חלקה טובה ביישובינו. כולנו זועקים בפרצופה של המדינה, אבל גם פנימה בתוכנו - די לאלימות. הנשק הורג אותנו.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם