כשאהוד בנאי ושלום חנוך נותנים בראש
ההופעה של בנאי וחנוך במצדה הייתה כר פורה להרהורים על חיות ואנשים
הרהרתי בגרסה המקאברית ל"מקבילית המוחות" בשעה שצפיתי בהופעה הכפולה של אהוד בנאי ושלום חנוך למרגלות מצדה באחד מלילות חול המועד סוכות. אהוד בנאי הגדול הפציץ הופעה ראשונה, אבל נראה קצת מוטרד. אחריו עלה שלום חנוך, סבא בן 67, שהעיף למדבר ולקהל את הראש ברוקנ'רול שלא לומדים בשום תוכנית מזורגגת בערוץ 2. בערך באמצע ההופעה, במהלך מתבקש, שלום הזמין את בנאי לעלות לשיר אותו. מכיוון שההופעה התקיימה בלילה שאחרי ההופעה המדוברת בסוסיא, לא התפלאתי שהשיר הראשון שהם שרו הוא "בדיוק כמוך".
האינסטינקט הפבלובי הימני שלי נכנס לפעולה.
"אדם מוזר הוא האויב שלך - בדיוק כמוך
פתאום הוא גם רוצה להיות - כמוך בדיוק
פתאום הוא קם ומתייצב מולך
מתעקש לחיות.
אתה יודע שהבן אדם - בדיוק כמוך
לא ממהר להתאבד - כמוך בדיוק
וזה לא פלא שגם הוא נלחם
וגם הוא פוחד...
זהו האויב שלך
זהו האויב שלך
בדיוק כמוך
בדיוק כמוך - בדיוק".
בדיוק כמוני? אני לא בטוח... ממש בדיוק כמוני? אני לא מכיר חיילים ישראלים שאוכלים חלקי פנים של אויבים או שוחטים תינוקות עם שבריות. אצלנו גם לא מתפוצצים בסוכות אבלים כאקט דתי שמשמעותו "מחרמנות משחרר רק המוות". נכון, כולנו בני אדם, כולנו רקמה אנושית אחת חיה, כולנו רוצים לשנות את העולם, אבל ראבאק, לחבר’ה של אל־קאעידה ואל־שבאב, השד יודע בשם איזה אל הם חמוצים מדם, יש סטנדרטים אחרים לגמרי.
אחר כך אני ממשיך לנהל דיון דיאלקטי עם עצמי ונרגע. באופן פרדוקסלי דווקא השיר "בדיוק כמוך" מהווה הוכחה נוספת להבדל בינינו ובין האויב שלנו. להם אין שירים כאלו. נכון, אנחנו קצת מתחסדים, צדקנים, "יורים ובוכים" (כמאמר גולדה), אבל אצלנו מותר לשיר שהאויב הוא בדיוק כמונו - מה שמוכיח שאנחנו שונים. וטוב שכך.
בהמשך, מרוב מחשבות מורכבות ורגישות ומנת יתר של צ’יפס, התהפכה לי הבטן והרגשתי צורך בביקור דחוף בשירותים. להפתעתי ולשמחתי השירותים הניידים לא התגלו כמזרקות שתן מטונפות שבהן אתה נאלץ לדלג בין סחי לגועל כאיילה מוכת שיגרון אלא כהיכלי התרוקנות מפוארים, נקיים, והכי חשוב: ממוזגים. אין ספק שחלה התקדמות מרשימה בתחום.
כדרכי מאז ומתמיד, פתחתי בסריקה דקדקנית של השטח. מאז ששמעתי על הבחור שהתיישב על האסלה וחולדה דפקה לו ביס, אני לא לוקח צ’אנסים. אגב, היה מלך אנגלי אחד, אדמונד איירונסייד, שנכנס בבוקר למחראה ומתנקש שהתחבא במי המדמנה דחף לו רומח. יש לשער שהמלך לא נהנה כלל וכלל מהמגע האנאלי הכפוי והבלתי צפוי, בפרט שהרומח פילח אותו לשני חלקים. לי זה לא יקרה.
אחרי שבדקתי והתיישבתי בניחותא, מוכן ומוזמן לעסוק בעניין שלשמו נקראתי, הבחנתי לפתע בעכביש שמן מתנדנד על קור ומביט בי בעניין. אני מניח שבחלומותיו הרטובים הוא לא פנטז על טרף שמן כמוני.
הסתכלתי בו, הוא הסתכל עליי. התלבטתי אם לחסל אותו כאן ועכשיו. מצד אחד, עכביש מביט בי ברגע אינטימי. לא נעים. מנגד, עם כל הכבוד לביקור המזדמן שלי, העכביש נמצא פה יותר זמן ממני. הוא הבוס של החור הזה. חסתי על חייו, אבל אני חושב שהבנזונה חייך כשיצאתי.
אל תקלו ראש בהכרעה המוסרית שלי. גדולים ממני חטאו באכזריות. קחו לדוגמה את פילוסוף הפילוסופים, ברוך שפינוזה, טיפוס שכנראה היה גונב זבוב מת מעכביש עיוור. אייזיק ד'יזראלי (אביו של המדינאי וראש הממשלה הבריטי בנג’מין ד'יזראלי) כתב ספר שנקרא "תופעות מסקרנות בספרות" (Curiosities of Literature).
בחיבור, המוקדש לסיפורים, אנקדוטות ומוזרויות מאחורי הקלעים של הספרות וההיסטוריה, מתאר ד'יזראלי כיצד נהג שפינוזה לבדר את עצמו, למשל בין כתיבת המאמר התיאולוגי־מדיני לליטוש עדשות: שפינוזה הרציונליסט היה חובב קרבות עכבישים. בהפסקות הכתיבה הוא היה מציב עכביש נגד אחיו ובוחן את המלחמה בעניין רב. לעתים תכופות, כותב ד’יזראלי, היה שפינוזה נשאב להתקפי צחוק מופרזים נוכח המתרחש.
כשלעצמי, אני מוצא עכבישים מרתקים ומסתוריים. קור העכביש דק מחוט משי וכמעט אינו נראה לעין, אך הוא חזק וגמיש יותר מחוט פלדה בעל אותו עובי, ואף יכול להימתח עד פי 5 מאורכו בלי להיקרע. אחד החומרים החזקים בטבע. אבל הדבר הכי מעניין ששמעתי על עכבישים הוא שאחרי שהעכביש טווה ארבעה קורים ראשונים, הוא מרים רגל אחת ופורט עליהם. האקורד הזה מושך את העכבישה. כל גבר היה רוצה לדעת לנגן צליל כזה. ובדיוק אני שומע את שלום שר "לא יודע איך לומר לך", ורץ לאשתי.
נישאר בממלכת החי, אולם בממשק יהודי קולינרי שאין בו שום מסר פוליטי חתרני אלא רק חשיפה מדעית.
מן המוסכמות שאין בית כנסת אשכנזי מתקרא בית כנסת כשר בלי שניחוח הרינג סמיך יאפוף את כתליו. למען האמת, לא משנה אם אתה ספרדי או אשכנזי, יהודי אמיתי לא יכול לא לאהוב "א שטיקלע הרינג” על קרקר. ה"קידוש קלאב", מוסד יהודי אמריקני, תפס טרנד חזק אצלנו הדוסים, לא פחות מטרנד הדתיים שמסמסים בשבת. לקראת סוף התפילה מוציאים שתייה חריפה, וודקה קפואה וסינגל מאלט איכותי, המלווים בגרון את מלך בתי הכנסת, הדג המלוח.
מזה שנתיים שאני אחראי ההרינג בבית כנסת שלי, ומכיוון שאני בחור יסודי, התחלתי לחפור ברשת אחר מידע על אודותיו. לתדהמתי התגלה לי שההרינג יודע לדבר - רק מה, לא מהפה אלא מהתחת. ואני לא ממציא לכם פה סיפורי סבתא אלא אשכרה מסתמך על מחקר רציני שנערך באוניברסיטאות קנדיות ובריטיות. מתברר שההרינגים פולטים טיקים מהירים מאחוריהם המסוקסים כדי להעביר מידע חשוב. למשל, לוויתן מתקרב. יש רק בעיה אחת, כשההרינגים מפליצים קוד מורס, האויב מאזין: הלווייתנים שומעים ומנווטים לכיוון הארוחה.
יש הנוהגים לצטט את דוביד שוויצר, המאמן המיתולוגי, שהיה מספר כי הדג נמצא על הצלחת מפני שפתח את הפה. לא במקרה של ההרינג.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם