40 שנה ליו"כ, הדיון הציבורי עדיין לא תבוני
פסטיבל ה-40 שנה מלמד אותנו יותר על עצמנו כיום, מאשר על ישראל של פעם. אנו עדיין עוסקים בהבלים סנסציוניים ותגובות מותנות
אך למרות כל הסיבות הטבעיות לגל התקשורתי הבלתי נגמר סביב המלחמה, תחושתי היא שיש כאן משהו אכותי. כאשר מתקיים דיון בכתיבה, בסדרות טלוויזיה ובוויכוחים בערוצי התקשורת חסרה התמודדות רצינית בממד ההיסטורי. דווקא בשנת ה-40 התגובה הציבורית אינה תבונית. אנחנו עדיין שרויים בשלב של ערפל קרב היסטורי שבתוכו עיניים שטופות דם מגששות אינטואיציות במרחב האין-פשר.
האמירה הבוטה של אלוף (מיל') יאנוש בן גל בטקס הזיכרון של חטיבה 7 לפני כשבועיים, כי הגיע הזמן לחייך ולהגליד את הפצעים, דומה שצללה ביוון מצולת הסנסציות. הוא ביקש לדבר על החיים, ולא על המתים. על ניצחון ולא על שכול וכישלון. קהל הלוחמים הוותיקים, יחד עם חיילי החטיבה הצעירים, אהב אותו ואת חבריו המפקדים.
אך דבר מהרוח הזו לא נקלט בתקשורת. ברור שמכל הסדרות וכל החומרים הממוחזרים והמוצגים כסקופים היסטוריים, המסקנה היא שפסטיבל 40 שנה למלחמת יום הכיפורים צריך ללמד אותנו על עצמנו כפי שאנחנו היום, הרבה יותר מאשר על ישראל שלפני 40 שנה, ודאי הרבה יותר מאשר על המלחמה עצמה.
האליטה שהשתלטה בכוחנות רבה על השיח הציבורי סביב המלחמה דנה את הציבור למצב תודעתי קולקטיבי מטריד. לפי מה שעולה - ישראל עדיין נמצאת בשלב של תגובות פבלוביות ביחס למלחמה. אין מרחב להיסטוריה אמיתית. וזה עצוב ומדאיג. אומרים לנו: משה דיין, וכאילו לחצו על כפתור שמייצר תגובות לא רצוניות. אומרים: אלי זעירא - והתגובות הן אוטומטיות. אומרים מילות מפתח כגון "הפתעה", "מחדל", " חורבן בית שלישי" ואנחנו מגיבים כמו אומצות של אמוציות ורפלקסים.
היום אפשר יהיה לבחון את עצבי הקהל והתקשורת כאשר אלי זעירא וראש המוסד ב-73', צבי זמיר, יופיעו על במה אחת במכון למחקרי ביטחון לאומי באוניברסיטת תל-אביב. האם השניים יתעלו על עצמם? או שרק ישמשו בבואה לחברה שלא למדה דבר ולא שכחה דבר ופשוט ממשיכה את מלחמת הגנרלים באמצעים אחרים.
בעיקר נראה בעייתי העיסוק בגורמי המלחמה, שמשקף בעליל אמונות דוגמטיות שקשורות לפוליטיקה של היום. לכך יש להוסיף את הנטייה המדאיגה לראות את המלחמה תוך התמקדות בדמויות של שעירים לעזאזל, ואיתם פטישיזם של כישלון: המטוס שלא הגיע, הטנק הכל יכול שלא היה בעמדה, האמצעים המיוחדים שלא הופעלו, הפטנט ההוא על התעלה שלא בער, האופציה הגרעינית שהגיחה מהמרתף. ועל הכל מכסה איזו תיאוריית קונספירציה אפלולית במקום לנסות ולנתח את הכשל המוסדי.
הנה שתי דוגמאות להבלים הסנסציוניים שמעסיקים את התקשורת על סמך עדויות רחוקות ולא אמינות: כל הנושא הגרעיני במלחמה נשען על עדותו של סיני (ארנן עזריהו) לאבנר כהן ולאורה ערמוני בספר שיחות איתו שיצא לפני שנים אחדות. סיני, שלא נכח בדיון הקבינט, שמע מישראל גלילי, ולגלילי היה כמובן אינטרס להציג את דיין כמי שהתמוטט. הדוגמה השניה היא עדותו של קצין מוערך ואהוד מעברה המיתולוגי של יחידה 8200 בנושא "האמצעים המיוחדים".
הקצין העיד כי רק הוא ידע להפעיל מודיעינית את המקור המיוחד (המכונה "אמצעים מיוחדים") והוא הפעיל אותו כמה שעות טובות אחרי פרוץ המלחמה. בדיקה אצל הנוגעים בדבר העלתה מיד שדבריו אינם הגיוניים, ולא ניכנס לסיבות. עדותו נאמרה ביושר ובכנות והאיש ידוע כאדם אמין. ובכל זאת, לא ניתן להסתמך על העדות הזאת.
הדבר הנכון לעשות הוא לברר לעצמנו - האם הבעיה היא במלחמה או בצורה שבה אנחנו משוחחים עליה היום? מי שקורא למשל, כיצד האמריקאים מספרים לעצמם את ההיסטוריה של וייטנאם, כיצד הם מנהלים עליה את השיח באמצעות ספרים, כתבות וסרטים, יכול להבין את ההבדלים. האליטה שמנהלת את שיח הזיכרון של מלחמת יום הכיפורים מילאה את האוויר השנה בכותרות והותירה חלל גדול בכתיבת ההיסטוריה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם