ירושלים נלחמת על חייה בבחירות
במידה רבה המאבק בין ליברמן ודרעי ובין ברקת הוא המאבק בין הפוליטיקה הישנה לחדשה. לא קשה להניח מי רואה אחורה ומי קדימה
בעיר בחמש השנים הבאות. הבחירות יקבעו את סדרי העדיפויות שלה. הבחירות יקבעו גם את הדרכים שבהן תתנהל העירייה ואת תרבות השלטון בעיר.
בתקופה של ברקת ירושלים לא עשתה זינוק נדרש קדימה בתחומי החינוך, הדיור או הניקיון. חיי התרבות לעומת זאת הפכו לשם דבר, ולא כולם אהבו את זה.
ברקת גם איש חלש פוליטית. אין לו על מי להישען. מאחוריו לא עומדת פלטפורמה ממסדית או מפלגה גדולה. הוא בודד במערכה. זו חולשתו, אבל גם יתרונו. ברקת, איש ישר, לא נסחף לדפוסי פעולה נכלוליים בעירייה ועבד בדרך כלל לפי הספר. הוא הצליח למחוק את ימי הולילנד הנוראיים, והעירייה בתקופתו לא שלחה נציגים לחקירות ביאח"ה.
יש אומרים, דווקא ידידיו של ברקת, כי אילו היה קצת יותר גמיש היה מונע את כאב הראש בבחירות הנוכחיות. ראש עיר פוליטיקאי היה נותן לאביגדור ליברמן את המינוי שביקש, ולדימיר שקלאר כיו"ר הרשות לפיתוח מזרח ירושלים, ושלום על ישראל.
אבל ברקת הוא ברקת. ליברמן התעצבן, הוא לא רגיל שאומרים לו "לא", ולכן החליט להיות ראש העיר בעצמו. לצורך העניין רתם ליברמן שניים: שותף פוליטי ומועמד קש. אריה דרעי, השותף, הבטיח להביא לו את הציבור החרדי ולבנות לו גוש של עשרות אלפי חרדים לכיבוש העיר.
בינתיים העניין נתקל בקשיים מרובים. משה ליאון, המועמד, ניסה בחודשים האחרונים להתחבר לציבורים שונים באמצעות סיפורי מעשיות על הדאגה הגדולה שלו לתושבים, אף שבא לגור בירושלים רק לפני חודשיים וחצי.
הסיסמה של ליאון בבחירות הייתה "התושבים לפני הכל". בפועל ליאון לא ידע מה התושבים רוצים, ומה הם עושים. לא החילונים ולא החרדים. הוא לא ידע שהחילונים הולכים לבתי קולנוע שפתוחים בשבת. הוא לא ידע שהחרדים בנו ישיבה ענקית, אנטי-ציונית במרכז העיר. הוא חשב שעדיין קיים שם קולנוע אדיסון.
מה שמעניין את ליברמן זה השליטה בעיר. מה שמעניין את דרעי זה השליטה בממשלה. כך גם נולדה הקומבינה, שאותה תיאר דרעי היטב בשבוע שעבר. החרדים יביאו לליברמן את השלטון בעיר, הוא יפרק לנתניהו את הממשלה כדי להכניס את החרדים פנימה. נתניהו קלט את המזימה.
אתמול, בישיבת הסיעה של הליכוד בכנסת, חגגו לראש הממשלה יום הולדת 64, הדליקו נרות ושרו שירים. ליברמן בירך. היום בבוקר נתניהו ילך לקלפי שלו בבית הספר פולה בןגוריון וישלשל לקלפי את הפתק של ברקת. הנה תקדים: יו"ר הליכוד לא תומך במועמד הליכוד לראשות העיר החשובה ביותר.
במידה רבה המאבק בין ליברמן ודרעי ובין ברקת הוא המאבק בין הפוליטיקה הישנה לחדשה. לא קשה להניח מי רואה אחורה ומי קדימה. מי מעדיף עיר מתחרדת, מסתגרת וקלה לשליטה, כמו בשנות השמונים והתשעים, ומי היה רוצה עיר מודרנית, יצרנית ואזרחית יותר.
מה שברור: ליברמן ודרעי הם פוליטיקאים, ברקת הוא אנטי-פוליטיקאי, לטוב ולרע. אני כותב את זה מכיוון שאת ברקת אנחנו מכירים היטב. מצד שני, מעולם לא שמעתי מה החזון ומהן התוכניות ארוכות הטווח של ליברמן לעיר הבירה. היא כנראה לא עניינה אותו.
ירושלים צריכה לצאת היום להצביע, בהמונים, בעשרות אלפים, אולי במאות אלפים. העיר הקשה הזו נלחמת על חייה. משום כך כולם צריכים להשתתף בהכרעה, לעשות דמוקרטיה. איש בל ייעדר, ואז איש גם לא יכה בבוא היום על חטא.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם