צאו מהקטע השיפוטי על תל אביב
בקלישאה חבוטה סונט יונתן אוריך ב'יושבי בתי הקפה' בתל אביב, ובצועדי הגאווה, כאילו שיוצא משהו טוב מלבהות בפרשנויות הסרק על המסך
לא חסרים כאלה, וגם רבים מהם הומוסקסואלים בעצמם, שרוטנים ש"המצעד הזה לא עושה שירות טוב לקהילה" ושמצקצקים על המתירנות שלו בסגנון דבריו של אוריך – "בתל אביב חגגו עסקים כרגיל עם גברים מעורטלים שרקדו על משאיות".
ואני שואל, מה זה אומר עליכם ועל שיקול הדעת שלכם, כשיש 120,000 איש בחוצות תל אביב שחוגגים את חג הגאולה שלהם, ואתם מצליחים לראות רק את 30 הנערים על המשאיות, שמורידים חולצה בדיוק כמו החצי-עירומים שזינקו למזרקה בככר רבין לחגוג לפני כמה שבועות את האליפות של מכבי תל אביב?
אני שואל מה זה אומר על הגבריות שלכם שמרגישה מבוכה גדולה מול גבר בבגדים צמודים, שמתהדר בשריריו, אבל אין לה שום בעיה עם מזכירה שופעת במשרד עם מחשוף עד הפופיק?
מה זה אומר על הליברליות שלכם כשאתם לא מוחים מול פרסומות סקסיסטיות, כשאתם מעלעלים בנערות בבגדי ים בכל עיתון סוף-שבוע (והילדים גם רואים, השם ישמור), כשאתם צופים בסקס מפורש ומעורטל כמעט בכל ערב בכל סדרה, כשאתם מחייכים במתיקות מול חייל וחיילת מתנשקים בעדנה על הטיילת בנוף – אבל, וזה אבל גדול – כשזה מגיע לזוגות חד-מיניים פתאום כל אלה הופכים למיניות בוטה ובזויה?
אשריכם, ישראלים יקרים, שזכיתם להיוולד לדור שבו זה בסדר לנשים להראות קצת "מה יש להן", שזה בסדר להלך יד ביד שלובי זרוע בשדרה, שזה הכי מקובל לשים על השולחן במשרד תמונה שלכם עם האשה או הבעל.
את הדרך שלנו החוצה מהארון, מהמתחת-לשטיח, עשינו לא בזכות הסובלנות שלכם או הליברליות המפוארת שלכם. עשינו בזכות מאבק אינטנסיבי, מדי שנה, שלא יצר אותנו יש מאין, אלא חשף בפניכם שיש גבול לכמה דיכוי אנחנו מוכנים לספוג. אז זה נורא נחמד שהיום (בזכות אותם מצעדים, כן, כן) אתם כבר מוכנים לקבל את הנוכחות שלנו. ותודה רבה, באמת. אבל עכשיו תצטרכו להתמודד עם זה שגם לנו מותר להתנשק ברחוב, ללכת יד ביד, ושגם אצלנו יש שובבים שחושפים יותר מטפח. בדיוק כמו הטפחים של הבחורות שמציפים את כל המדיה שסביבנו.
יש גבול לדיכוי. מצעד הגאווה 2014
צילום: אבשלום ששוני
אז עיריית תל אביב שמחה לחגוג איתנו את הליברליות שלה בכל חודש יוני. בואו גם. תראו כמה זה כיף לשחרר. וגם אם ייתפסו לכם העיניים על איזה שני נערים בתחתון, אני מבטיח לכם שלא תראו משהו שונה בהרבה ממה שאתה רואים בכל חוף ים.
יש אורבניות אחרת
נו, זה לגבי המצעד. אבל "מדינת תל אביב"?.... וואלה, יונתן, מצאת אייקון להפיל עליו הכל.
נחרה נפלטה לי כשקראתי על "יושבי בתי הקפה"... כל כך מצחיק הדימוי הזה, כל כך לעוס שזה מגוחך. וסליחה באמת שאני לא מעדיף לשתות כמוך (?) את הקפה על הספה בסלון תוך כדי צפייה פסיבית בפרסומות וקיפולי כביסה... האם אני צריך להתנצל על זה שהחיים שלי שלאחר שעות העבודה מתנהלים במרחב האורבני הפתוח ולא ב-ד' אמותיי בדירה בפרבר?
תן לי לעשות לך שיעור קצר באורבניות, ולהסביר לך שבמציאות של שנות האלפיים, אנחנו כבר לא מתחתנים בגיל עשרים, וכבר לא מוצאים מה לעשות בגיל 25 בתוך ערי שינה שהפיצריה המקומית נסגרת בה בשש בערב, ואין לנו על מה להתנצל בזה שיש עיר אחת בישראל שמאפשרת לנו ליצור תרבות, להיפגש בערבים על קפה, לטייל ולשוחח עם אנשים ברחוב ושמארגנת לנו המון נקודות מפגש בריאות בין אנשים, מסחר ובידור.
בכל הזמן הזה, אתה מתעקש לכבול את קוראי הטור שלך לעיוורון שלא מצליח להבחין בין הדוניזם לשגרה של שפיות.
כולנו כאן מעורבבים. ההורים שלנו מבאר שבע,
לאחר היוודע דבר החטיפה – הרכבות המשיכו לנוע, הקניונים נשארו הומי אדם ושום סרט לא הופסק בבתי הקולנוע. השמועה, אני מניח, עברה כאש בשדה קוצים, הבעירה דאגות בתוך השגרה, והזכירה לנו כמה אנו מורגלים בכאב הזה. זה שבעיניך חיי הפנאי שלי ("קפה בבאצ'ו") נתפסים כמותרות - זו הבעיה שלך. לא שלי. גם על ב"קפה בבאצ'ו" היו שיחות מרות אמש על החטיפה. בדיוק כמו אצלך בזמן ארוחת הערב.
לכל אחד יש את הדרך שלו לדאוג, לשתף ולחשוש לגורל הילדים. וזה השיעור הנפלא שיש לנו התלאביבים לספר לך: לא כולם מוכרחים להשתתף בחוויה באמצעות בהייה פאסיבית של שעות באולפן חדשות עם אותן התמונות, אותם הפרשנים, אותם הפוליטיקאים, אותן המנטרות ואותו פסטיבל מר של שידורים חלולים. אפשר גם על ספסל ברוטשילד.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם