הלב בוכה, פעמיים
מעבר לעצם החטיפה מה שכואב במציאות הנוכחית הוא הקרע בין הימין לשמאל, בין מי שצר להם למי שממשיכים בשגרת יומם
עם צאת שבת המלכה נחפזתי (מודה באשמה...) אל המחשב ממנו ציפיתי לשמוע על ישועה והצלה. הכותרות היכוני מכה אחת אפיים – עדיין נעדרים.
איפה הזדהות השמאל? תפילה בישיבת מקור חיים צילום: איי.אף.פי
בתוך זמן התברר שבכל רחבי הארץ מתארגנות עצרות ותפילות בבקשה מבורא עולם שישמור ויציל. פתחתי בסבב טלפונים על מנת לגייס שותף לעלייה לירושלים שם בטוח אוכל לחזק ולהתחזק במחיצת יהודים רבים וקדושת המקום. לא מצאתי, כאן בקרב חברי במדינת תל אביב, עם מי לחלוק את הנסיעה. מכמה שיחות התברר שהאחד עייף ואילו השני צריך להשכים קום לעבודה. רע פלוני שח כי "איננו ערוך לנסיעה" ופלמוני אמר כי יעקב מרחוק אחר התפילות. אחת התגובות, מחבר קרוב, הכאיבה במיוחד. "רעייתי ואנכי יושבים כעת בבית קפה עם זוג חברים, אולי בפעם אחרת".
רבבות יהודים, מאות אלפים רבים, כולם כאיש אחד שותפים לגורל אחד וכואבים את ייסוריו ואילו חברי הטוב אומר "אולי בפעם אחרת", מה אומר לכם- קשה להיות יהודי. בסוף הגיע טלפון גואל, קרוב משפחה צדיק הודיע שיפגוש אותי בצומת שילת ומשם תוך עשרים דקות אנו בכותל. מבט חפוז על השעון לימד שאין סיכוי אבל הלב דחק את השכל למקום היאה לו בשעה זו ומצאתי עצמי דוהר אל היעד. החבירה עלתה יפה וכביש ארבע ארבע שלוש נכנע לשני יהודים ממהרים אל היחד, שם ליד הכותל.
הגענו ממש עם תחילת התפילה. מסביב כמה אלפי יהודים מכל המגזרים כולם. מתח ניכר בפני המתקהלים ולא נשמע ולו רחש פטפוטי סרק או הסחה אחרת. הרצינות וקדושת הרגע מלאו את החללים המעטים שנותרו ברחבה ואפפו את תכולתה וקול ההמון נשמע ונישא אל האבנים שבקיר ומהם הלאה ליעדם. כל מי שנכח הגיע לכאן בגלל אחיו היהודים הנעדרים. אחים שאת שמותיהם לא הכיר עד לפני כמה שעות, אחים רחוקים אבל כל כך קרובים. ככה זה כאשר הנשמות מחוברות דבר לא יכול להפריד ביניהן.
בחלוף כשעה שמנו פעמינו לשוב לשפלה. הכבישים ריקים ובהעדר אילוצי זמן הנסיעה בנחת הפעם, יש גם זמן לחשוב. בצד חיזוק הרוח נוכח האחדות והערבות שבין יהודים לא מניחה ואינה נותנת מנוח תחושת הניכור המוכרת לי לצערי, היטב. מה לא חווינו בשנים האחרונות – עקירה וחורבן בגוש קטיף וצפון השומרון, טרור ורצח יהודים בכל רחבי ארצנו, שכול צער ויגון. וכעת – חטיפת שלושה פרחים, ילדים שלנו ממש.
רוב עמך ישראל דואגים וחרדים כשנפשם יוצאת אל הנערים הנעדרים ואל משפחותיהם המתייסרות. באותה שעה ממש ממשיך חלק אחר מעם ישראל את שגרת יומו. שגרת היום והלילה מבוססת אחיזתה בלבבות ומותירה מקום לבילוי משותף בבית קפה. מה טוב ומה נעים. ומה עם ההזדהות, מה עם הכאב המשותף? איה הגורל הקושר את כולנו זה לזה ? "אולי בפעם אחרת". הלב כואב פעמיים.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם