תתחילו להתרגל: ערבי ישראלי ובכל זאת תומך במדינה
הילד ממשפחת זועבי שהביע תמיכה בישראל וקרא להחזרת החטופים הוא סנונית ראשונה של תופעה מרגשת שתלך ותגדל
וטוב שכך. אנחנו עם אוהב שלום, רודף שלום. כל בן מעוטים שחי כאן, שיבוא וירצה לחיות במחיצתנו, נשמח לקבלו. עם ישראל אינו עם גזעני בעומק הדנ"א התרבותי מוסרי שלו. זה לא אומר שאנחנו מושלמים. זה לא אומר שאין שוליים בעייתיים. זה לא אומר שאנחנו עושים נכון בכל התחומים. בטוח שלפעמים אנחנו מזניחים או אפילו עושים עוול. אבל המהות היא מהות שאין בה שנאה. 25 פעמים ספרתי בתנ"ך
את השורש ש.נ.א. האחים שונאים את יוסף והם משלמים על כך מחיר כבד. אבשלום שונא את אמנון. ה' שונא תועבה. רוב השנאות בתנ"ך קשורות למעשים שאינם מוסריים. 'אני ה' ... שונא גזל' 'שונא תוכחה בער' 'שונא בצע יאריך ימים'. אדרבא, התורה מצווה עשרות פעמים על אהבת הגר, הזר. על כן רחב הלב לאותו בחור ערבי ממשפחת זועבי.
אני שומע ברקע את מצקצקי הלשון והמסתייגים. ואני אומר שאם ישנו בחור אחד שהעז לפרסם את עצמו כך, סימן הוא לתנועת נפש עמוקה בתוך החברה הערבית הישראלית. אל לנו להתרגש מהתגובות הקשות שהוא קיבל ממשפחתו או מערבים אחרים. אלו התגובות הרגילות, המסורתיות, שכוח האינרציה מייצר באופן אוטומטי. העובדה שיש כוח נגדי לאינרציה, גם אם הוא עוד כוח קטן, היא מעודדת מאוד. שכן כדי ללכת נגד ההרגל צריך כוח הרבה יותר חזק מכוח האינרציה. לכן ההנחה שלי שהבחור הזה הוא סימן ראשון לזרם שילך ויתגבר. בחצי שנה האחרונה יש לי שיג ושיח במסגרת עבודתי עם אנשים במגזר הערבי ישראלי.
כאן נדרשת מהפכה פנימית גם שלנו. שכן חלק מהשיח הפנימי שלנו מניח שאין כזו 'חיה לאומית' שתוותר על זכות ההגדרה העצמית, ותוותר על השאיפה להקמת מדינה לאומית. את הדרוזים אנחנו מקבלים כמקרה מיוחד. על הערבים אנחנו לא מסוגלים לחשוב במושגים כאלו. תוצאה טבעית של מאה שנות סכסוך, מלחמה ושנאה. לכן אני מבקש להסב את תשומת ליבינו לאפשרות הזו. אפשרות שגם הרצל וגם ז'בוטינסקי דברו עליה וחלמו עליה. ואנחנו מתוך המלחמה והשנאה כלפינו כבר שכחנו את האפשרות הזו. אפשרות בה יחיו בישראל מיליוני ערבים שיכירו במדינה כמדינה יהודית ודמוקרטית, וישמחו לחיות בה כאזרחים שווי זכויות שמכבדים גם את אופייה היהודי ומכבדים את הגדרתה הלאומית. אל לנו לשכוח כי מלבד יפן כמדומני, כל שאר המדינות הדמוקרטיות הלאומיות-אתניות יש בהם מיעוט אחד לפחות.
אני כבר צופה את התגובות לדברי מימין ומשמאל. משני הצדדים התגובות נובעות מההנחה המקובעת של שחור ולבן - 'ערבים לא יכולים לוותר על דרישת הזהות הלאומית-אתנית ועל הכרה בזכותם להגדרה עצמית'. לכן ימין נלחם, ושמאל מתפשר, ולפעמים מוכן גם לוותר על הזהות של עצמו. הפרדוקס שבוויתור על מהותה של המדינה כמדינה יהודית, למעשה נוותר גם על מהותה הדמוקרטית. כל מי שמבין היטב את המצב לעומק, מבין זאת. וכן להיפך, אם נוותר על אופייה הדמוקרטי ונשאף לאחידות אתנית, נוותר להשקפתי גם
על מהותה היהודית. ההנחה שלי שזועבי שבר את הקיבעון, והביע במילים חדות וברורות, ובמחוות מרגשות, שערבי ישראלי יכול להיות ישראלי במובן של קבלת זהותה היהודית של המדינה הדמוקרטית שלנו. זה החידוש. שימו אליו לב והבינו כמה הוא יכול לשנות את הרוח והמעש. ובדגש על כך שאנחנו לא מוותרים על הגדרה ואופייה היהודי של מדינתנו. אדרבא אפילו מחדדים אותו.
בתוך הכאוס הרגשי המלווה אותנו מיום שישי בו נודע אל החטיפה, אפשר למצוא גם אור חדש, נבט צעיר של תקווה גדולה. אני תקווה ותפילה שנמצא את הנערים בריאים ושלמים. אך אל נא נפסח על מציאת הנער זועבי. נער שהוא סמל לנבט הנובט. ועלינו לשמור ולטפח את הנבט הזה מכל פגע. אני מבקש להפנים בשיח הישראלי את הרעיון ואת האפשרות הראלית של חיים משותפים שלנו ושל הערבים כאן על פני הארץ הקטנה הזו. אני מבקש לחדד את הרעיון שזה אפשרי, מדינה יהודית דמוקרטית עם מיעוט ערבי גדול. הפנמת הרעיון החדש הזה יכולה להוביל אותנו לתנועת נפש שתביא בעקבותיה תנועה מעשית של קירוב המיעוט הערבי אלינו מתוך רעות ושותפות, בלי לוותר על המהות היהודית והדמוקרטית. תנועת נפש ומעש שתחזק את הזרמים שהנער זועבי הביע בכמה דקות מזוקקות ביוטיוב.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם