למפלגת העבודה חלחלה פוסט-ציונות
צמחתי בתנועת העבודה, אך מה שכונה פעם 'שמאל ציוני' מסתכל על הציונות של גולדה ובן גוריון כחשוכה וגזענית. הם היו דוחפים כעת לחיזוק ההתיישבות בהר ובבקעה
וכך, בעיצומן של ההפגזות והחדירות התת-קרקעיות לקיבוצי הדרום, חזרתי אני, "גברת עם סלים", במונית ירושלמית מקניות לשכונת הקטמונים בירושלים. מן הרדיו בקעו דבריו של אדם בר סמכא, שהתראיין ברשת ב'. הנהג ואני האזנו בקשב רב. המרואיין הציע תכנית פעולה מדינית לאור היחלשותו של ראש הרשות הפלסטינית והתקפות החמאס על ערי ישראל: "לפנות מרצון את מתיישבי הבקעה וגב ההר, להעניק להם פיצויים ולפתותם כספית לנטוש את יישוביהם ולגור בתחומי הקו הירוק." כך, הסביר הדובר, "נזכה לתמיכה בינלאומית."
הרהרנו בקול, נהג המונית ואני, בשפה של הגשש החיוור "מה, זה רדיו?!" זו רשות השידור של מדינת ישראל? ולא שאני סבורה, חלילה, שיש לצנזר דעה כזו או אחרת בשידורים הציבוריים או שאין מקום, חלילה, לשידור הציבורי, אלא שבעת שריקתן של האזעקות, הרעיון שהביע הדובר נשמע לאזרחים כמונו הזוי מאד.
להבנת רוב אזרחי ישראל, הנקבעת על פי כללי ההגיון הפשוט, מהלך נסיגה נוסף שיאפשר חפירת מנהרות מבית לחם לירושלים, מקלקיליה לנתניה ועוד, ייצור איום קיומי על כל היישובים במדינת ישראל באמצעות תמנון נוסף של מנהרות – בבקעה, בהר, בעמק יזרעאל ובשפלת החוף.
מבצע "צוק איתן" הוכיח שמכל שטח הנמצא בשליטה יהודית שיפונה לטובת ביסוס שלטון ערבי ישלחו זרועות של הרס לחיסולם של יישובים יהודיים באשר הם. נפל דבר בישראל עקב ההתנתקות ותוצאותיה ההרסניות. בין אם תמכנו בהתנתקות מרצועת עזה בין אם התנגדנו לה - חשוב לראות שהנסיגה מעזה הייתה הנסיגה האחרונה והמבצע האחרון העניק לתפיסה הזו חותמת של אמת. ההתנתקות מעזה הביאה בקרב רוב אזרחי ישראל גם התנתקות מפנטזיות של המונים במערב, בארצות ערב, בימין ובשמאל. תוצאתה היא התנהלות איטית ומרוסנת גם אם מתסכלת וניהול מתוחכם של סכסוך שאין לו "פתרון".
המהלכים הצבאיים והמדיניים הסבוכים והמורכבים בפניהם עומדת הנהגת ישראל תובעים איפוק רב ושיקול דעת. על כן נהג המונית ואני לא הבנו כיצד ייתכן שאיש מפלגת העבודה, אדם שהגיע למעמד בכיר ביותר במערכת הביטחון, מציע את הרעיון ההזוי לסגת מעוד שטחים שיביאו לפתחי בתינו את מנהרות המוות שנחפרו לחצרות הקיבוצים בעוטף עזה.
כמי שצמחה בתנועת העבודה ושאת אהבתי לעולם הרוחני של מייסדיה לא נטשתי, תהיתי, בעקבות דבריו, כיצד התנועה שיישבה את בני דורי, ילידי שנות החמישים והשישים של המאה העשרים, על פי מתווה "תכנית אלון" בבקעת הירדן, על "גב ההר" (ובינינו: גם בנצרים) שואפת לעסוק, גם עתה כשברור ששאיפה זו היא אובדנית, בפינוי אותה התיישבות ציונית ולא בחיזוקה ובעיבוייה. ראוי היה שלאור גילוי מנהרות המוות תכריז מפלגת העבודה ושלוחותיה על שיבתה ליישוב הארץ על פי מתווה "תכנית אלון" שאימצו תנועות הנוער שלה בשנות השבעים של המאה העשרים.
מה מקורה של חשיבה פוליטית זו שהיא אובדנית ותבוסתנית, במובן הלאומי ובמובן המפלגתי גם יחד?
דומני שהמעבר מציונות מעשית לפוסט- ציונות סמויה בתנועת העבודה כרוך בתהליכים רעיוניים בינלאומיים המשפיעים על חלק מהנהגתה, על תומכיה ומממניה בישראל ובתפוצות.
בשל התהליכים הרעיוניים המשווקים פוסט ציונות במסווה של "שמאל ציוני", אנו עדים להתרחקות מן הקו הציוני הקלאסי של מנהיגי הציונות ומדינת ישראל שבאו מקרב תנועת העבודה. נהייה רעיונית זו אחר הגלובליזם הפוסט ציוני שצומח על מדשאות הקמפוסים והמרקעים ברחבי המערב לא תאפשר למפלגת העבודה לעלות על דרך המלך ההיסטורית - דרך האמצע - שאפיינה אותה בעברה.
ואולם, לא אלמן ישראל. על אף הפניית העורף לערכי תנועת העבודה ההיסטורית, בעם היהודי עצמו - בתפוצות ובישראל - זקיפות הקומה המציינת את דרכם של המנהיגים ההיסטוריים הללו ממשיכה להתבטא, גם בקרב אלו שצמחו בחלקים של היהדות הסוציאליסטית והליברלית בתפוצות על אפם ועל חמתם של מנהיגיה ומממניה. ראינו זאת במעשי ההתנדבות עוצרי הנשימה של צעירי יהדות התפוצות שהתגייסו לצה"ל ובאו מכל זרמיה, ובאהדה הגדולה לישראל ולחיילי צה"ל ברחוב היהודי בתפוצות ובמדינת ישראל.
אם קולו הציוני זקוף הקומה של יגאל אלון ודומיו נדם בקרב תנועתו – נמשיך לבקשו אנו, "גולי" העבודה ותלמידיה, במחנות ציוניים אחרים ובעשייה ציונית ברוחם.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם