זה הזמן להכיר באבו מאזן, זה הזמן לאיפוק
שעת המבחן של נתניהו הגיעה: האם הוא פוליטיקאי שמילא מקום, או מנהיג שיסיים את הסכסוך?
עוד על רצח הנערים ב-nrg:
• פרנקל לחיילים: הבטחתם שתביאו את הנערים - והבאתם. זה חסד
• איפוק או הסלמה: כל האופציות על שולחן הקבינט
• סטודנט בטכניון: "שלושה גולים לפלסטין"
אבל בין להיות צודק לבין להיות חכם, יש פער גדול. בין נקמה מיידית לבין הבטחת קיום העם היהודי בציון יש סתירה מוחלטת. בפני נתניהו, ובפניו בלבד, עומדת כרגע הבחירה בין סבב אלימות נוסף, שבו ייהרגו עוד ילדים משני הצדדים ואולי יושג שקט לעוד כמה חודשים, לבין שיתוף פעולה עם אבו מאזן וניצחון פוליטי-ציבורי על הקיצוניות משני הצדדים.
השרים בנט וארדן, תוך הגנבת חצי חיוך וקריצה לקהל בוחריהם הפוטנציאלי במאבק על הנהגת הימין, דורשים מכה ניצחת ומכנים אותה "תגובה ציונית הולמת". הם יודעים שככל שיצעקו יותר, יזכרו להם את זה בבחירות, אבל הם גם סומכים על ראש הממשלה שלא יקשיב להם חלילה. כי בין ציונות ובין הרג חסר צידוק יש מרחק גדול. עצום.
מדליקים נרות לזכר הנרצחים
צילום: פלאש 90
שרים אחרים בממשלה דורשים הגדלת הבנייה בשטחים, בייחוד בגוש עציון - מקום החטיפה, ובחברון - מקום מגורי המחבלים ושולחיהם. הגדרת הבנייה בשטחים כ"עונש לפלסטינים" מרוקנת מתוכן את מילותיהם החלולות של התומכים בהתיישבות, ובעצם חושפת את פניה האמיתיות של ההתנחלות במאה ה-21: להבדיל מימיה הראשונים, אנחנו כבר לא כאן בשביל להישאר, אנחנו כאן כדי להזיק לאפשרות הקלושה שיום אחד יהיה כאן שלום.
הרצח הנתעב הזה הוא לא הראשון ולא האחרון במסכת הבלתי נגמרת של הסכסוך היהודי-ערבי בארץ ישראל. הסכסוך הזה כנראה לא ייושב על כוס קפה מהביל, אלא גם בטרמפיאדות, בקסבות, במחנות הפליטים. הבחירה בין השמדה וגירוש של אחד הצדדים לבין חיים משותפים על בסיס של אמון הדדי היא בחירה כמעט בלתי אפשרית על רקע הצעדים האגרסיביים, משולחי הרסן, לבין האיפוק, הסבלנות, הנכונות להידבר והנכונות לוותר.
על המחבלים ועל שולחיהם מדינת ישראל תשים את ידה, או תנחית את טיליה. הציבור הפלסטיני יבין, הוא כבר מורגל בזה. בפני מדינת ישראל עומדת הבחירה, האם אנחנו סומכים על הפרטנר הקיים, היחיד, אולי האחרון, או שנואשנו לחלוטין?
והבחירה, כאמור, עומדת בפני אדם אחד, בודד מאי פעם, ראש ממשלה בקדנציה האחרונה כנראה. ראש ממשלה
מתוך השכול, מתוך האובדן, מתוך שירתן של שלוש אימהות מעוררות השראה, יבוא השלום, ברגע האחרון, בדקה ה-90. אין הארכה, אין פנדלים. הסכסוך היהודי-ערבי חייב להפסיק את סבב בעיטות העונשין הבלתי נגמר. זה הזמן להכיר באבו מאזן, זה הזמן לאיפוק ולאמון.
זה אולי המבחן האחרון של נתניהו - האם הוא פוליטיקאי לאומי שמילא ואקום, או האם הוא ייזכר בדפי ההיסטוריה כמנהיג ששם את החותמת הסופית על ניצחונה של הציונות, עם בוא השלום וקץ הסכסוך.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם