דווקא עכשיו: חלום ריאליסטי על דו קיום
רביניאן מדברת על רומן בין אנשים שלא שוכחים שהזהות הלאומית היא מרכיב בלתי ניתן למחיקה. הרהורים באמצע השריפה הגדולה
הפסל של רומיאו ויוליה בסנטרל פארק. צילום: unforth, cc-by
האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו, אומרת הגיבורה בעודה מזהה ומצביעה על סימני דמיון בינה לבין אהובה. אהבת השמש, הגעגוע לים. האותיות הגרוניות. האוכל האהוב מבית ההורים, הקשר העז למשפחה. אבל היא מישירה מבט גם לפער התהומי, באומץ ובלי אשליות. פגישה עם אחיו של חילמי מסתיימת בפיצוץ. היא נמלטת משם בדמעות. אחותו מזהה את הפגיעה ונוזפת באחיה. אחוות נשים, אחווה אנושית. כבוד וגם כבוד לשוני.
הכרה מפוכחת בכמיהות השונות. מקום לכאב על עומק הסכסוך ופצעיו ועל אובדן היכולת לחיות בצוותא. לא במאה הזו, על כל פנים, לא עכשיו. "חזרי כבר" אומר לה אביה המתגעגע בשיחת הטלפון הקבועה של יום ששי. "די כבר עם ניו יורק". "תישאר שם", אומרת לחילמי אמו המתגעגעת בויתור, בהקרבה.
בזמן כתיבת שורות אלה אני נמצאת עשרות בודדות של קילומטרים מורונה, מקום מושבם הספרותי של רומיאו ויוליה. דורות רבים של קוראים התייפחו מרה על מר גורלם של זוג הנאהבים במחזה המפורסם. בתבונה הוביל שיקספיר את קוראיו לצער שבהבנה הפשוטה: מלחמת אחים זה זיפת גמור. ותרו על כבודכם, אנשים יהירים.
רביניאן, בצדק, לא נופלת למלכודת השיקספירית. לא אחים אנחנו, למעשה אפילו לא בני דודים. עוד לא בשלה השעה לומר הלוא אב אחד בראנו, אל אחד לכולנו. ועדיין, למרות הכל, האמת הזו, אמת שלעתיד לבוא, מונחת-מרחפת מעל הסיפור שלה, מעל הסיפורים כולם, בתוכם גם מעל הסיפור העקוב מדם שלנו. אם לא נדע לזהות אותה גם מבעד למלחמת הקיום האכזרית שלנו כאן, לא נהיה ראויים חלילה לחיים ולטוב הטמונים בארץ הזו.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם