לכאוב אחרת: על דיבור ושתיקה בשעת אסון
מתוך סולידריות וכאב אנו מדברים ומדברים, אלי גם מתוך מסורת לאומית של למדנות. חייבים לדבר, אבל גם לשתוק בענווה
לכל זמן ועת לכל חפץ, ולא זו העת לספר סיפורים. טרגדיה נוראה התגלגלה לפתחינו, מזה שלושה שבועות עם ישראל מייחל ומתפלל לשלומם של שלושת הנערים החטופים, "נערינו" כפי שאנחנו מורגלים להגיד ובצדק, והחדשות שמהן פחדנו יותר מכל הבזיקו אל חיינו שלשום כמו תזכורת צורבת למציאות חיינו ולמחיר עצמאותנו בארצנו. והארץ בוערת.
שלשום בערב זה התחיל עם שלב הפוסטים האישיים. עברתי על עשרות מהדברים שנכתבו ונעזרתי במילים כדי לעבד ולבטא עוד נקודה ועוד זוית ועוד דעה. אתמול החלו להתפרסם עשרות טורי דעה והם ימשיכו לטפטף בימים הקרובים. בהתחלה אלה יהיו טורים אמוציונליים, חלקם פוליטיים אבל רובם לא. חלק גם ידברו על הפוליטיקה אבל לא ייכנסו לתוך הזירה. עם הזמן טורי הדעה שכולנו נקרא יהפכו להיות מנטליים יותר, מחושבים, דעתניים ומן ההכרח יותר מגזריים של ימין ושמאל. תהיינה גם הרבה אמוציות. מה לעשות שגם באבל יש ריבים משפחתיים.
ואת הדברים שתכתבו אני אקרא ואקרא ואכתוב מן הסתם גם חלק בעצמי, ובכל הזמן הזה, מעכשיו והלאה, עד הגל הבא, בכל הזמן הזה, נתקיים כאן בתוך המקום המוזר והמתסכל והמחייב והמפחיד והמעייף והנורא והעצוב והמיוחד והייחודי הזה שאנחנו קוראים לו בית.
והאירוניה היא שגם כשאין מה להגיד בכלל – עדיין חייבים להגיד משהו. כל הבוקר אני יושב וקורא את הדברים שאתם כותבים בפוסטים, ואני יודע שזה רק עניין של זמן עד שיגיע הטלפון מן המערכת ושיבקשו שאכתוב משהו. אבל בחיי, מה כבר אפשר לכתוב? מה אומר ומה אדבר? וכשאני אומר את זה לעורכת אפילו היא לא יודעת מה להגיד, גם היא מתקשרת אליי לא כי היא חושבת שיש מה להגיד, אלא כי צריך להגיד משהו.
הרי חייבים להעלות כתבה. סדר היום מחייב התייחסות! זהו הציווי המוחלט שיש לגביו קונצנזוס מוחלט - "לא תשתקו".
וכשאין מה לומר
כולנו חייבים לייצר אמירה. בעל כורחנו הפכנו להיות מומחים בלייצר עוד ועוד דיבורים. הפכנו לפס ייצור משומן ורב מסלולי של דעתנות. אולי זה עניין תרבותי שמופשע מן המסורת הלמדנית, ואולי זה בכלל תופעה גלובלית בעידן של מידע.
אני מבין ומכבד ומעודד את הצורך להיות ביחד ברגעים קשים, את הצורך לאוורר ולדבר ולשאת את המשא הזה ביחד. אני גם שותף לצורך הזה, וראו איזה פלא – אני גם מיישם אותו ברגעים אלו עם כתיבת השורות האלה. ואני אפילו לא מתחיל לדבר על המשא הכבד של המשפחות, שאם נודה על האמת הוא לא שונה ממשא של כל משפחה שמאבדת את בניה בתאונת דרכים קטלנית או בכל דרך אחרת, אלא שכאן מתו "נערינו", ועם כל הכבוד לביקורת התרבות שתדע להסביר איך מינוח כזה מבנה לנו נרטיב של זהות קהילתית מדומיינת, הרי שהסיפור שלהם השתבץ כבר בספר הפתוח של ההיסטוריה שלנו שכל כך הרבה מן האותיות שבה נכתבו בדם, ספר ההיסטוריה הפתוח שכולנו מגיבים עליו עכשיו באותיות של להט ואש, שמא נצליח להטות אותה, את ההיסטוריה, לכיוון הנכון על פי ראות עינינו.
אני לא מבקר ואני לא שופט.
הלוואי שנדע מעט צניעות, מן הטוקבקיסט הפשוט ועד צמרת ההנהגה על כל ענפיה, המדינית והתרבותית והחברתית והרוחנית. ושנדע לכוון, כמו היהודי הפשוט ההוא מהסיפור החסידי, אל מעבר למילים, גם כאשר אין אמיתיות ונכונות ולוהטות מהן. אולי הגיע הזמן שנדע איך לכאוב אחרת. ואולי אפילו תהיינה לסגולה כזו השפעות על מר גורלנו.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם