עילאי ומתנשא: ב'הארץ' אין אמפתיה
ב'הארץ' לא אהבו שהישראלים נחשפו ל"מתנחלים" כבני אדם. זה שיבש להם אפילו את האמפתיה האנושית הבסיסית
מה שכן היה שם זה רק עיסוק במחדל המשטרתי, ידיעה מובלטת על תקיפת ערבים בידי "פעילי ימין", התראות לממשלה לבל תנקוט בצעדים תקיפים כלפי הפלשתינים (הם לא יועילו. כוח צבאי אף פעם לא מועיל). עמוד אחד רזה הוקדש בכל זאת ללוויות, ובו הורגשה נימה של רוח טובה כלפי משפחות הנרצחים והציבור בו הם חיים ועל כך מגיעה מילה טובה ליאיר אטינגר.
אבל גם הוא כתב כחוקר של שבט זר ומוזר ודיווח בקור אקדמי על ההתלהמות והפוליטיקה שנדחקו הצידה מפני "השפה הדתית החדשה" שנשמעה בהלוויה – שפה של סולידריות, אהבה, כמיהה לחיבור עם מגזרים רחבים ושונים. ולמרות שהוא בא לברך, בכל זאת לא התאפק ונמצא קצת מקלל. הציק לו שלמרות השפה החדשה, כמו במשל המפורסם על החתול המלצר שזרק מידיו את הכוסות כדי לרדוף אחרי עכבר שנזרק לעברו, גם לדתיים האלה נפלט משהו שהסגיר מי הם באמת, כשאבי פרנקל הזכיר שהנערים נרצחו אך ורק מפני שהם יהודים, כפי שקרה לרבי עקיבא וליאנוש קורצ'ק. שוב הם עם ההיסטוריה הלאומ(נ)ית שלהם, שוב עם הבכיינות של אנחנו נגד כל העולם.
בסופה של קריאה הצלחתי למצוא באחת העמודות אמפטיה – בדיווח על זווית הראיה הפלשתינית על האירוע. עמירה הס, אתם יודעים.
בטור ביקורת הטלוויזיהחיכתה רטינה ונזיפה חריפה לתקשורת על ששיתפה פעולה עם כוחות הבטחון בהסתרת ההערכה המוקדמת על מותם של הנערים ונטיעת תקוות שווא בקרב הצופים והקוראים, שסופן אכזבה מרה. בעיני המבקר, מורן שריר, כל זה לא היה אלא קונספירציה שמטרתה לאפשר לצה"ל להרוויח כמה שיותר זמן התעללות בפלשתינים. אבל נראה שמה שעוד יותר הפריע לשריר היתה תחושת הסולידריות עם הנערים שטיפחה התקשורת, שהתאפשרה הודות לזמן הארוך שבו הטעו את הציבור לחשוב כאילו החטופים חיים.
בציניות שנשקה לסרקזם לעג שריר להיכרות האינטימית לה זכה הציבור עם הנערים ולתחושת החברות שהוא חש כלפי המשפחות. אכן צרה צרורה. דתיות ודתיים לאומיים מכוסי ראש שבניהם לומדים בהתנחלות התגלו כבני אדם. ואפילו נורמלים. ללא זקן ארוך, זעם רושף ועם הרבה אהבה בלב לכל אדם באשר הוא. היי, מה הם גונבים לנו את הסלוגן שלנו?
לא, אין לי טענות, כי לא היו לי ציפיות. כבר בקיץ ההוא לפני תשע שנים התברר שבעיני המילייה של הארץ מתנחלים ודתיים ימנים אינם בני אדם גם כשהם מגורשים וגם אם הם חיים בתוך גבולות הקו הירוק ומפריחים סיסמאות של אהבה. כעת, כשמדורת השבט נתנה את לבה לאלה שבימים כתיקונם הם על תקן המצורעים של התקשורת, מנסים הקנאים למשוך את כולנו החוצה מהמדורה.
למרות שאיני מנוי צברתי לא מעט קילומטראז'
ובכן, זה בסדר להרגיש שליחות. זה אפילו יפה לשאוף להוביל ציבור אל מקום טוב יותר. אבל הפעם לא מדובר בדעות פוליטיות של המון נבער אלא בכאב אנושי פשוט, אותנטי, חף מכל פוליטיקה. ומי שלא מרגיש מחובר לעדר, מי שמסרב לכאוב את כאביו וממהר לבוז לרגשותיו לעולם לא יצליח להובילו לשום מקום. שלא יתפלא אם ביום מן הימים הוא בעצמו יהפוך למצורע התורן.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם