תרבות של מוות מול תרבות של חיים
תרבות המוות שהאיסלאם הקיצוני מתהדר בו אינה יכולה לתחום את עצמה רק כנגד 'האויב הציוני', וסופה שהיא מחריבה את התרבות הערבית-מוסלמית עצמה
כמה עלובה ובזויה היא תנועה לאומית ש"כלי המאבק" שלה הוא רצח של שלושה נערים, ריצוץ גולגלות של תינוקות משפחת פוגל, או פיגועי התאבדות המוניים. כמה עלובה ובזויה היא תנועה לאומית שלא יוצא מתוכה קול חד וברור כנגד המעשים האלה. קול שלא יסתפק רק בגינויים רפים של פוליטיקאים פלסטינים שמכירים באינטרס המדיני שבגינוי, אלא יפעל באופן הכי ברור שתנועה לאומית יכולה לפעול להפסקתם, קודם כל מתוך הכרה בזוועה המוסרית שבטרור מסוג זה.
וכמה נואלת ופאתטית היא הסימטריה המלאכותית והשקרית הנשמעת מדי פעם גם במקומותינו המשווה את "הפגיעה בחפים מפשע" מצד שני הצדדים. צריך פעם אחת לתהות על הצורך הנפשי שמייצר השוואות כאלה. אבל מכיוון שהיא חוזרת ומושמעת, צריך בכל זאת לחזור על כמה אמיתות ברורות: לא יכולה להיות השוואה בין רצח חפים מפשע בכוונה תחילה, לפגיעה מצערת בחפים מפשע אגב מלחמה ברוצחים עצמם ובשולחיהם.
יתר על כן, אם היה בהיסטוריה עם שמאבקו לחירות מדינית לא היה רק עניין של כבוד לאומי, אלא מאבק נואש למען עצם החיים, הרי זה העם היהודי במאה העשרים. והנה, גם בשנות המאבק הנואש בזמן מלחמת העולם השנייה הקפיד העם היהודי על כללים מוסריים נוקשים במאבקו. ההנהגה הרשמית, כמו גם רוב היישוב היהודי בארץ, התנגדו לכל שימוש במעשי טרור, אפילו כנגד נציגי השלטון הבריטי. אפילו מי שכונו אז "ארגוני הטרור", האצ"ל והלח"י, הקפידו על מיקוד המאבק בבנייני השלטון הבריטי ובחייליו, ולא באזרחים.
אמנם, במהלך 'המרד הערבי' בשנות השלושים, ביצעו אנשי האצ"ל גם פיגועי נקמה בערבים חפים מפשע בתגובה על מעשי טרור ערבי. אך גם מעשי הטרור האלה הסתיימו תוך זמן קצר (בין היתר, בעקבות ביקורת פנימית חריפה ביישוב היהודי). בתוקף הנסיבות האלה יכולה מדינת ישראל לבוא בידיים נקיות ולתבוע 'קוים אדומים' מוסריים גם מאויביה.
מזכ"ל חיזבאללה, חסן נסראללה, נוהג להבטיח למאזיניו ניצחון על ישראל משום ש"אנחנו [חיזבאללה, ואולי כלל התרבות המוסלמית] אוהבים את המוות, והם [הישראלים] אוהבים את החיים". נסראללה אכן מאבחן במדויק את ההבדל בין התרבויות, אבל הוא ושכמותו טועים טעות מרה במסקנות, ובתוצאות בפועל, של ההבדל הזה.
מי שמתבונן לעומק בקשר שבין חטאים לעונשם, יוכל לראות שהעונש המשמעותי ביותר על חטא טמון בו עצמו - משום שהיצר הגורם לחטא סופו שישתלט על עולמו של החוטא ויחריב מבפנים את עולמו.
תרבות החיים היהודית, לעומת זאת, לא רק שהביאה את העם היהודי לצלוח אלפי שנות היסטוריה בתנאים קשים, אלא גם מביאה כיום את מדינת היהודים להתעצם ולשגשג, למרות כל קשייה ומכאוביה.
המסקנה ברורה. מול סכנותיה של תרבות המוות צריך להתגונן בדריכות ונחישות, וגם לגבות מחיר ולהרתיע את מיצגיה. אך במקביל כדאי לזכור שעונשה הכבד ביותר של תרבות המוות יבוא לה. למעשה כבר בא, מידי עצמה.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם